זהר

רלב) אבל נשמתא דישראל, נפקא מגו גופא דההוא אילנא, ומתמן פרחין נשמתין לגו האי ארץ, גו מעהא לגו לגו, ורזא כי תהיו אתם ארץ חפץ. ועל דא, ישראל, בן יקיר דהמו מעהא עליה, ואקרון העמוסים מני בטן.ולא מגדפין לבר. ותו, גיורין לית לון חולקא באילנא עלאה, כ"ש בגופא דיליה. אבל חולקא דלהון בגדפין איהו ולא יתיר, וגיורא תחות גדפי שכינתא ולא יתיר, גירי הצדק אינון דתמן שראן ואתאחדן, ולא לגו, כמה דאתמר. ובגין כך תוצא הארץ נפש חיה למינה. ולמאן בהמה ורמש וחיתו ארץ למינה, כלהו שאבין נפש מההיא חיה, אבל כל חד למינה כדקא חזי לה.

פירוש הסולם

רלב) אבל נשמתא דישראל וכו': אבל הנשמה של ישראל יוצאת מתוך גופו של אותו האילן, שהוא ז"א, ומשם נשמות עפות לתוך ארץ הזו, שהיא המלכות, לתוך מעיה לפני ולפנים. והסוד הוא, ​כי תהיו אתם ארץ חפץ. (מלאכי ג') ועל כן ישראל, הוא, בן יקיר שמעיה המו עליו, ונקראים העמוסים מני בטן ולא מן הכנפים, שהן לחוץ מגוף. ועוד, הגרים אין להם חלק באילן העליון, שהוא ז"א, וכל שכן בגוף שלו, אבל חלקם הוא בכנפים של המלכות, ולא יותר. והגר הוא תחת כנפי השכינה, ולא יותר. גרי הצדק הם אותם השורים ומתאחזים שם, ולא בפנים, כאמור. ומשום זה, כתוב, תוצא הארץ נפש חיה למינה. ולמי. בהמה ורמש וחיתו ארץ למינה. הכל שואבים נפש מאותה החיה, אבל כל אחד למינו כראוי לו.
פירוש, הז"א נקרא אילנא דהיינו עץ החיים, והנוקבא נקראת ארץ החיים, דהיינו בעת הגדלות, בזמן שהם מלבישין לאו"א עלאין, שהם מוחין דחיה. ואומר נשמתא דישראל נפקא מגו גופא דההוא אילנא היינו מבחינת פנימיות ז"א, ומתמן פרחין נשמתין לגו האי ארץ גו מעהא לגו לגו, שע"י זווג דההוא אילנא שהוא ז"א, בארץ החיים שהיא הנוקבא, הז"א משפיע נשמות ישראל לנוקבא אל פנימיות פנימיותה, וממנה מקבלים ישראל הנשמה שלהם, ולא כגרים שאינם מקבלים רק מהנוקבא לבדה, ורק מהחיצוניות של הנוקבא מהגדפין שלה, ולא מן לגו לגו, שפירושו פנימי פנימיות. והענין הוא, כי הנוקבא יש לה ג' פרצופין מלובשין זה בתוך זה, הנקראים עיבור, יניקה, מוחין, שפרצוף המוחין מלובש תוך פרצוף היניקה, ופרצוף היניקה מלובש תוך פרצוף העיבור,ודייק שישראל מקבלים מפנימי דפנימי של הנוקבא, דהיינו מפרצוף המוחין.
וז"ש, בן יקיר וכו', וע"כ נקראים ישראל בן יקיר, שהמו מעיה לו, ונקראים העמוסים מני בטן, ולא מהכנפים שהן חיצוניות שלה, פירוש, הנה"י דנוקבא מכונים בשם בטן, מפאת ששם מקום העיבור והגידול של נשמות ישראל, אמנם אין המדובר בבחינת נה"י של ב' הפרצופין החיצונים הנקראים עיבור ויניקה, שהם בחינת גדפין, אלא המדובר הוא בנה"י של פרצוף המוחין, שהם בחינת בני מעים, וז"ס הכתוב ​הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד על כן המו מעי לו וגו' (ירמיה ל"א), שמתוך שנשמות ישראל הן מפנימיות המלכות הנקראת בני מעים, ע"כ אומר המו מעי לו, וע"כ קורא אותן הכתוב ​העמוסים מני בטן. שכל אלו הן בחינת נה"י דפרצוף המוחין, ולא מגדפין דלבר, ולא מנה"י דב' פרצופין החיצונים שהן בחינת גדפין.
וז"ש, ותו גיורין לית וכו', ועוד, כי הגרים אין להם חלק באילן העליון, ומכ"ש בגוף שלו. אלא חלקם הוא רק בכנפים ולא יותר, והיינו רק מתחת כנפי השכינה ולא יותר, ולכן נקראים גירי צדק כי השכינה נקראת צדק, ותחת כנפיה הם שוכנים, ובה הם מתייחדים, ואין להם חלק מלמעלה, מהשכינה.
וז"ש, ולמאן בהמה ורמש וחיתו ארץ וכו': כל מי שיש לו נפש מבחינת בהמה ורמש וחיתו ארץ, מקבל אותה רק מנפש דההיא חיה, שהיא המלכות בזווג דגדלות פב"פ עם הז"א, ועם כל זה כל חד למינה כדקא חזי לה דהיינו רק מבחינת הגדפין, ולא מפנימיות של הארת הזווג הגדול הזה.