זהר

רכ) ואי תימא אינון בני שמד. גזרה היא מלעילא, כגון רבי עקיבא וחברוי, וכך סליק במחשבה. חירו דמלאך המות, דלא יכיל לשלטאה עלוי, והכי הוא ודאי, דאי אדם הוה אתדבק באילנא דחיי, דאיהו אורייתא, לא גרים מותא ליה ולכל עלמא. ובגין כך, כד יהב קב"ה אורייתא לישראל, מה כתיב בה חרות על הלוחות והא אוקמוה. ואלמלא אינון לא חטו ושבקו אילנא דחיי, לא גרמו מותא לעלמא כמלקדמין. וקב"ה אמר אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם. חבלתון גרמיכון, אכן כאדם תמותון וגו'. ועל דא, כל מאן דאשתדל באורייתא, לא יכיל לשלטאה עלוי ההוא חויא בישא, דאחשיך עלמא.

פירוש הסולם

רכ) ואי תימא וכו': ואם תאמר, הרי אלו בני השמד, דהיינו הרוגי מלכות, מחמת שעסקו בתורה, בזמן שגזרו שלא לעסוק בתורה, ומשיב, הוא גזירה מלמעלה. כמו ר' עקיבא וחביריו, שנהרגו משום שעסקו בתורה, וכך עלה במחשבה של מעלה, בעת שנברא העולם. אבל בדרך כלל, התורה הוא חירות ממלאך המות, שאינו יכול לשלוט עליו.
והכי הוא ודאי וכו': וכן הוא בודאי, שהרי אם אדם היה מתדבק בעץ החיים, שהוא התורה, לא היה גורם מות לו ולכל העולם, אלא משום שעזב את עץ החיים שהוא התורה, ואכל מעץ הדעת, גרם מיתה לו ולעולם. ומשום זה כשנתן הקב"ה התורה לישראל, מה כתוב בה,​ חרות על הלוחות, וכבר בארוה דהיינו אל תקרי חרות, אלא חירות כי נעשו אז חירות ממלאך המות, ואלמלא לא חטאו ישראל בעגל, ולא עזבו את עץ החיים שהוא התורה, לא היו גורמים שיחזור המות לעולם כמתחילה. והקב"ה אמר,​אני אמרתי אלקים אתם ובני עליון כלכם, היינו, בקבלת התורה, כיון שחבלתם בעצמכם, שחטאתם. אכן כאדם תמותון וגו'. ועל כן כל מי שעוסק בתורה אינו יכול לשלוט עליו, אותו נחש הרע שהחשיך העולם.