זהר

רכ) ומאן חלק לבם. שאור וחמץ, דאינון ערב רב. ורזא דמלתא, ויהי מבדיל בין מים למים. דעלייהו אתמר, אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם, אך חלק.

פירוש מעלות הסולם

רכ) ומאן חלק לבם וכו׳: שואל, ומי הוא הגורם שתהיה לב״ם חלק, ומשיב, שאור וחמץ, שהם ערב רב. וסוד הדבר מה שכתוב. ויהי מבדיל בין מים למים. שעליהם נאמר, אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם, אך חלק, בין שש לשבע של יום י״ד. (השמטות לזהר בראשית רס״ב סע״ב).
פירוש: כי בעת גדלות הז״א, יש בו ע״ס וכל ספירה כלולה מעשר כי יש לו ג״ר ומוחין דגדלות, ואז נבחן בו מ״ב ברישא וע״ב בגופא, (כנ"ל אות רי״ז ד"ה פירוש) ובעת הקטנות, המוחין דג״ר מסתלקים למעלה, ונשאר במדרגת ו״ק, וכל ספירה כלולה רק מן ו' והם שש פעמים שש שהם ל״ו שה״ס אותיות אל״ה משם אלקי״ם שמתחלק לב׳ מ״י אל״ה ואל״ה בגימטריא ל״ו כי ה׳ אותיות משם אלקי״ם הם סוד ה׳ ספירות כח״ב תו״מ, או ה׳ אורות נרנח״י, ובעליית מלכות לבינה, שהקומה של המדרגה נתמעטה, שמסתיימת תחת החכמה, הנה מבחינת הכלים נשאר כתר וחכמה במדרגה שהם ב׳ אותיות א״ל. וג׳ אותיות הי״ם ירדו מן המדרגה. ומבחינת האורות הוא להיפך, כי ב׳ אותיות התחתונות מ״י הרומזות על ב׳ אורות התחתונים שהם נפש רוח, נשארים במדרגה, וג׳ אותיות העליונות אל״ה הרומזות על ג׳ האורות נשמה חיה יחידה, הן יצאו ונסתלקו מן המדרגה.
והנה יש ב׳ בחינות של עליית המלכות לבינה: בחינה א׳ היא שהעליה היא בלי שום פגם, אלא כדי להוציא מוחין בשביל התחתון, ואז ג׳ הספירות בינה תפארת ומלכות יורדות לתוך המדרגה דקדושה שתחתיהן, ואור הג״ר מסתלק להעליון שלהן בסוד נקודת החולם, כמו שנתבאר בסו"ה יהי אור ויהי אור הנאמר ביום א׳ דמעשה בראשית, בסדר אצילות החסד, שהוא קו ימין דז״א, שמתחלה נאצל בבחינת הקטנות, שעל זה רומזת המלה יה״י שי״ה שהם או״א וי׳ אחרונה רומזת לכניסת המלכות המסיימת לאור או״א שנתמעטו מאור לאויר שאז נאצל ז"א בבחי׳ ו"ק דהיינו בקומת רוח.
בחינה ב׳ היא שהעליה היא מחמת פגם, דהיינו בסבת חטאים של התחתונים, שאז עולה המלכות למקום בינה, כדי להעלים אור ג״ר מן התחתונים, שאינם ראוים להשתמש בו, ואז ג׳ כלים בינה ת״ת ומלכות אינם יורדים אל המדרגה שתחתיהם בקדושה, אלא שיורדים לכחות הדין שעושקים הכלים ההם לבנין פרצופיהם, וקונים על ידם כח להעניש את החוטאים בסו״ה יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים, הנאמר ביום שני דמעשה בראשית, שפירוש יהי רקיע הוא, שאו"א העלו את המלכות למקום הזווג תחת החכמה שלהם, למקום בינה, והורידו את בינה תו״מ שלהם מחוץ למדרגתם למקום זו״ן ונשארו בו"ק בלי ג״ר, שמחמת מיעוט הזה נברא הגיהנם, והוא שנבראו כחות של דין לענוש הרשעים. (עיין בזהר בראשית א' אות מ״ד בסולם שם מאמר יהי רקיע).
וזה אומרו (באות רי״ט) ובגלותא דהיינו בעת שיש חטאים, כי כל מי שלא נבנה בית המקדש בימיו הרי כאלו הוא נחרב בימיו, אז נאמר, חלק לב״ם דאינון ע״ב צדיקים וכו׳ כי המדרגה נתחלקה שג״ר דאורות נסתלקו ועלו לשורשם, ונשארו הכלים דג״ר שה״ס אל״ה של שם אלקים באורות דנפש רוח שה״ס ו״ק, ורזא דמלה אשרי כל חוכי ל״ו, ל״ו בחושבנא סליק תלתין ושית. שהם ו׳ פעמים ו' וחשבון אל״ה. ואינון ל״ו בארעא דישראל כלומר שנשארים בקדושה. ול״ו לבר מארעא דישראל, שה״ס חלק הבינה ותו״מ, שנופלים למדור הקליפות שהם בבחינת חוץ לארץ. ודא איהו חלק לב״ם.
ושואל (באות ר״כ) ומאן חלק לבם. ומשיב שאור וחמץ דאינון ערב רב, שהם מחטיאים את ישראל. ורזא דמלתא ויהי מבדיל בין מים למים, שה״ס יציאת הקטנות דיום שני של מעשה בראשית, שממיעוט זה נמשך בריאת הגיהנם שהוא כחות הדין לחבל ולהעניש הרשעים כנ״ל. דעלייהו אתמר אך ביום הראשון וגו' אך חלק, כי בעת קטנות אין זווג לזו״ן שנקראים ששי ושביעי, שז״ס אך חלק בין שש לשבע, (עיין בהשמטות לספר הזהר אות רפ"ח), וסט״א מתגברת לפתות ולהחטיא את ישראל. ועיין לעיל תקון י״ג (אות ל״ז) וזה לשונו: ובגין דלא יפרישו בין שש דאיהו עמודא דאמצעיתא, לבין שבע דאיהי בת זוגיה, צריך לבערא שאור וחמץ דאינון ערב רב, דלא יתחזיין בין שש דאיהו ו', בין שבע, דאתמר בה שבע ביום הללתיך.