זהר

רכט) ואי תימא, דהאי נפש חיה דכלילא בישראל, לכלא היא אזדמנת, הדר ואמר למינה. כמה אכסדרין ואדרין, דא לגו מן דא, אית לה להאי ארץ, דאיהי חיה, תחות גדפהא.

פירוש הסולם

רכט) ואי תימא דהאי וכו': ואם תאמר, שנפש חיה זו הכלולה בישראל, היא נועדת לכל. חזר ואמר, למינה. דהיינו לישראל ולא לגרום. כמה מסדרונות וחדרים זה לפנים מזה, יש לה לארץ הזו, שהיא נקראת חיה, תחת כנפיה.
פירוש, נתבאר שאי אפשר להעלות את נפש הגר אלא בעת שאנו מעלים מ"ן לזווג דגדלות ואנו ממשיכים לעצמנו הארת נשמה מהזווג הזה, אשר אז נוהגת פרישת כנפי השכינה ששם מתעלה נפש הגר, ומקבל גם הוא מאור הזווג כנ"ל. ולזה אומר, ואי תימא דהאי נפש חיה דכלילא בישראל לכלא היא אזדמנת שמא תאמר שגם הגר מקבל מאותו אור הזווג דנפש חיה שישראל המשיכו להארת נשמתם הדר ואמר למינה שהגרים מקבלים מהארת הזווג השייך למין שלהם, דהיינו רק מבחינת החיצוניות של הזווג, ולא מפנימיות השייך רק לישראל.
והנה כבר ידעת שהגדפין הם בחינת הו"ק מעת קטנות, המשמשים גם בעת הזווג דגדלות לכסות על אור הזווג. ובו"ק יש חג"ת נה"י, והחג"ת נקראים אדרין, שפירושו חדרים לשבת בהם. והנה"י נקראים אכסדרין, שהם רק בית שער וכניסה אל החדרים, ובהם עצמם אין ענין לשבת שם, כי אינם משמשים אלא כניסה ויציאה בלבד. והטעם הוא כי עיקר החג"ת הוא ת"ת קו אמצעי שלהם, שהוא כלי גמור ובית קבול לאור חסדים. ועיקר נה"י הוא יסוד קו אמצעי, שאין בו בית קבול לעצמו ולא כלום, ואינו משמש אלא אורחא למעברא ביה, וכן להעלות או"ח, כנודע. וע"כ נקראים הנה"י בשם אכסדרין לבד. ואומר כמה אכסדרין ואדרין וכו' תחות גדפהא כי צריכה להכניס תחות גדפהא שלה גרים מע' אומות, וע"כ מוכנים להם כמה אדרין בחג"ת דגדפין, וכמה אכסדרין בנה"י דגדפין. שבחינת נפשין מקבלים מאכסדרין, ובחינת רוחין מאדרין.