זהר

רכח) פקודא תמינאה, למרחם גיורא דעאל למגזר גרמיה ולעאלא תחות גדפוי דשכינתא. ואיהי אעילא לון תחות גדפהא לאינון דמתפרשן מסטרא אחרא מסאבא, ומתקרבין לגבה. דכתיב תוצא הארץ נפש חיה למינה.

פירוש הסולם

רכח) פקודא תמינאה וכו': המצוה השמינית היא, לאהוב את הגר הבא להמול ולהכנס תחת כנפי השכינה. והיא, המלכות, מכנסת תחת כנפיה אותם המפרידים עצמם מצד האחר הטמא, ומתקרבים אליה, שכתוב, ​תוצא הארץ נפש חיה למינה.
ענין כנפי השכינה הוא ענין ארוך ועמוק מאד, אבל אבארו לפי הצורך להבין המאמר שלפנינו. כי המלכות שהיא הנוקבא דז"א נקראת שכינה מבחינת הגילוי שאינה מסתלקת מאתנו, אפילו בזמן שאנחנו רחוקים ממנה ביותר בסוד בכל מקום שגלו שכינה עמהם ובסוד השוכן אתם בתוך טומאותם. ומבחינה זו נקרא הז"א שוכן והנוקבא שכינה. ואין גילוי זה רק בזמן היות הזו"ן פב"פ בקומה שוה, כי אז הארת הזווג גדולה מאד עד שמתגלה היחוד גם על המקומות הרחוקים ביותר והמצומצמים ביותר.
ונודע, שבנין הגדלות של זו"ן אינו בא בבת אחת, אלא תחילה נבנה הקטנות דזו"ן במוחין דו"ק, ואח"ז ממשיכין הגדלות, וזה נוהג בכל המדרגות של הזו"ן. ולא עוד, אלא אפילו בעת שיש לו לזו"ן מוחין דגדלות, אין המוחין דקטנות בטלים ח"ו, כי גם הם צריכים לסייע אל הזווג של מוחין דגדלות, והם נקראים אז בשם כנפי השכינה. והסוה"כ ​והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה סככים בכנפיהם על הכפרת, (שמות כ"ה) ועיקר תשמישם הוא לפרוש כנפיהם ולכסות על הארת הזווג דגדלות באופן שגם הרחוקים ביותר יוכלו לקבל מאור הזווג ולא יגיע עי"ז משהו אל הקליפות. כי אותם שאינם בטהרה הגמורה נדחים תמיד מאור הקדושה מפחד שלא יעבירו השפע אל הקליפות, אמנם עתה ע"י הכיסוי של הכנפים יש שמירה גדולה אל השפע, עד שאפילו הקרובים ביותר לקליפות, לא יוכלו להכשל ולהוריד השפע לקליפות, כי הכנפים מגינות עליהן.
ולפיכך הבא להתגייר ולמול, מאחר שגופו בא מבחינת ערלה, שאבותיו לא עמדו על הר סיני ולא פסקה מהם זוהמת הנחש, מ"מ יש לנו כח להעלותו לקדושה עליונה. דהיינו ע"י העלאת מ"ן לזווג הגדול דזו"ן פב"פ, ששם שולטים כנפי השכינה, שפורשים כנפיהם ומכסים על אור הזווג כנ"ל, ואז אנו יכולים ג"כ להעלות שמה נפש הגר, ומתקדש באור הזווג הזה, ואע"פ שאינו טהור לגמרי, יכול בעת הזה לקבל מהארת הזווג, כי הכנפים מגינים עליו שלא יעבור ח"ו השפע אל הקליפות אע"פ שהוא קרוב אליהן. ומה שאומר תחת כנפי השכינה, הוא משום שאינם יכולים לקבל רק מאור המלכות בלבד, ורק מהכנפים שלה, דהיינו חיצוניות המלכות, אבל לא מגופא דשכינתא, ומכ"ש מז"א עצמו, כמ"ש והולך.
ואומר ואיהי אעילא לון תחות גדפהא וכו'. ואין לשאול כי מקודם לכן אומר, ולעאלא תחות גדפוי דשכינתא, משמע שאנו צריכים להעלות הגר תחת כנפי השכינה וכאן אומר, ואיהי אעילא לון תחות גדפהא, משמע שהשכינה עצמה מעלה אותם אליה. והענין הוא, כי אי אפשר לקרב את נפש הגר, רק בעת זווג דגדלות, כי רק אז כנפי השכינה סוככים על הארת הזווג כנ"ל, וע"כ אנו צריכים מקודם להעלות מ"ן לעורר הזווג דגדלות הזה, ולהמשיך הארת הזווג לנשמתנו, אשר אז השכינה פורשת כנפיה וסוככת על אור הזווג, ומכניסה אליה תחת כנפיה, את נפש הגר. ונמצא שמתחילה אנו מעלים את נפש הגר ע"י המ"ן שלנו, ואחר שעלה, השכינה מקבלתו תחת כנפיה.