זהר

רכח) ואתער שמאלא מיד, ומשיך חוטא לתתא. ותכהין עיניו מראות, מה דהוה מסתכל בעין שפירו, בכללא דאברהם, בלא דינא כלל, כדין ותכהין עיניו מראות, מראות ודאי, מלאסתכלא בכללא דרחמנו. כדין אתערו דסמא"ל בקל תקיף, לאתערא על עלמא. כד"א ויקרא את עשו בנו הגדול וגו', גדול איהו לגבי משריין דסטרא אחרא, איהו גדול, ונהיג לכל ארבין דימא, דערעורן ברוחא בישא, לאטבעא לון בעומקא דימא, באינון מצולות ים דיליה.

פירוש הסולם

רכח) ואתער שמאלא מיד וכו': ומיד נתעורר השמאל, ומושך חוט למטה, ותכהין עיניו מראות, מה שהיה מסתכל מקודם בעין יפה, בכלל אברהם, שהוא חסד, בלי דין כלל, עתה, ותכהין עיניו מראות, מראות ודאי, דהיינו מלהסתכל בכלל הרחמים. אז יש התעוררות סמאל בקול חזק להתעורר על העולם. כש"א ויקרא את עשו בנו הגדול, גדול הוא, כלפי המחנות של סטרא אחרא הוא גדול, ונוהג לכל האניות שבים, שפוגשים ברוח הרעה, להטביע אותם בעומק הים, באלו מצולות ים שלו. ערעורן פירושו פוגשים, מלשון שפוגעת באדם ומערערת בו (קה"ר, שבתי).
ביאור המאמר. כבר ידעת שיש ב' מצבים במלכות (כמ"ש לעיל ב"א מאות ק"י עד אות קט"ו עש"ה) שבמצב הא' היא גדולה כמוהו שז"א מלביש ימין דבינה והמלכות מלבישה קו שמאל דבינה, ואז היא בחכמה בלי חסדים מפני שאינה מיוחדת עם ז"א. והאורות שבה נקפאים (כנ"ל ב"א דף רמ"ז ד"ה ימא דקאפו) ומתוך שאינה יכולה לסבול המצב הזה היא מתמעטת עד לנקודה, ואובדת אורותיה ונבנית מחדש בבחי' דלית לה מגרמה ולא מידי וצריכה הכל לקבל מז"א בעלה ע"ש.
וז"ש, (באות רכ"ה) דהא מגו מהימנו סגיא דילה דלא אשכחן בה מומא, דהיינו בעת שהיא במצב הא', שאז נאמר עליה כלך יפה רעיתי ומום אין בך (כנ"ל שלח אות ו') להיותה גדולה וחשובה כמו ז"א ומקבלת מבינה כמו שז"א מקבל, יהבו לה בלא עכובא כלל, שאז מקבלת הארת חכמה מקו שמאל דבינה בלי שום עיכוב, ואיהי כד מטא לגבה, דהיינו כשהגיע אליה שפע החכמה הזו בלי חסדים, כל מאן דכנישת עצר ומעצר ומעכבת, דהיינו שהאורות נקפאים בתוכה, כמו ימא דקאפו, כנ"ל, דלא נחית ונהיר אלא כפום טלא טפין טפין. זעיר זעיר, דהיינו כמו מים קפואים, מ"ט בגין דלא אשתכח לתתא מהימנותא וכו'. כי מצב הא' נמשך כל זמן שהתחתונים אינם עושים תשובה, כמ"ש בראש השנה. ונתבאר שם שמטרם שנבנית במצב הב' מחויבת להתמעט עד לנקודה תחת היסוד, שאז מתגלה עליה כח הדין דמסך דמנעולא דחידק, שזהו גורם מיעוטה, וה"ס טפת דם כחרדל. וז"ש (באות רכ"ז) דבשעתא דאיהי וכו' מטי לגבה טפה דחרדל, ומיד אעדיאת, שאז הוסרה מגדלותה וחוזרת עד לנקודה תחת היסוד, ויתיבת עלה יומין במנין, דהיינו ז' ימים להמתיקה שוב בז' ספירות דבינה, עד שתבנה מחדש למצב הב'. וז"ש (להלן אות רכ"ט) וכד קב"ה הוא ברחמנו, דהיינו במצב הב' כשז"א חוזר ומתיחד עמה, כדין כל חטאין וכל חובין דישראל יהיב ליה, ואיהו אטיל לון למצולות ים, דהיינו בסוד התקון דשעיר לעזאזל, (כנ"ל וירא מאות שפ"א עד שפ"ז ואחרי אות קי"ח עש"ה) ומפרש, כל משריין דיליה של סמאל, מצולות ים אקרון, ואינון נטלי לון ומשטטי בהון לכל שאר עמין. שהמחנות של סמאל לוקחים העונות וחטאים של ישראל ונותנים אותם לשאר העמים. ושואל, וכי חטאין דישראל והובין דלהון זרקין ומתפלגין לעמא דלהון, כי למה יעשו זאת העמים לקבל עליהם עונות ישראל. ומשיב שהם חושבים, שהם מתנות, ולבסוף הם העונות של ישראל, ויש להבין איך באו לטעות גדולה כזאת.
והענין הוא, כי ב' מיני דינים הם שורשים לכל החטאים והעונות של ישראל, א' דינין דדכורא, הבאים ממצב הא' דנוקבא. ב' דינים דנוקבא, הבאים ממיעוט ג"ר. והנה ​בראש השנה שולטים דינים דדכורא הבאים ממצב הא' של המלכות (כמ"ש בפרשת וירא ואחרי מות) וע"י תקיעת שופר, מתעוררים דינים דנוקבא ומבטלים דינים דדכורא. ונמצא שלא נתתקן אלא חצי דבר דהיינו דינין דדכורא, אבל יש דינין דנוקבא במקומם. שהרי נתמעטה מג"ר, (כמ"ש שם) ולפיכך ביוה"כ בא לתקון הזה, השעיר לעזאזל, שה"ס המשכת ג"ר דחכמה, כמו שהיה במצב הא'. כדי שיתבטלו דינין דנוקבא. אמנם אי אפשר להמשיך דבר כלי מקבל. וכיון שישראל כבר עשו תשובה ונתדבקו בקו אמצעי, איך יקבלו עתה שוב הג"ר דשמאל, ועוד שהם מפחדים מדינין דדכורא שבו, שכבר טעמו מהם בראש השנה. וז"ס שליחת השעיר לעזאזל המדברה, שפירושו שממשיכים הג"ר דשמאל בשביל סמאל וסיעתו שישפיע אותם אל אומות העולם, והם ודאי יקבלו אותו עם כל הדינין שבו כי אין להם הארה אחרת. וכיון שיש מקבל כבר יכולים ישראל להמשיכו, ואז מתבטלים גם הדינין דנוקבא ממיעוט הג"ר. וז"ס ונשא השעיר עליו את כל עונות וגו'. כי נושא עליו העונשים של הדינין דדכורא שישראל מפחדים מהם ומובטחים שלא יחטאו בו, וגם נושא עליו מחילת עונות של דינים דנוקבא, כי גילויו בלבד מבטל הדינין דנוקבא, אע"פ שישראל אין מקבלים אותו אלא האומות.
וז"ש, אלא אינון מחכאן ומצפאן למתנן דלעילא, דהיינו לג"ר דשמאל, שהיא ההארה של השעיר החי לעזאזל, כנ"ל. וכד קב"ה נטיל כל חובייהו דישראל וזריק עלייהו, דהיינו ע"י הגילוי של השעיר לעזאזל הנושא עליו כל חטאת ישראל הן דינין דדכורא והן דינין דנוקבא כנ"ל, כלהו חשבי דמתנן ונבזבזן דאיהו בעא למיהב לישראל, שחושבים שאותם המתנות והמנחות הנמשכים מג"ר דשמאל שרצה לתת לישראל, דאעבר מנייהו ויהב לון, שהעביר מהם ונתן להם. שחושבים שהקב"ה שלח להם הארה זו מרוב אהבה אליהם יותר מישראל וע"כ אסר לישראל, ושלח אותה להם. ואע"פ שהם סובלים מדינים דדכורא שעליו, עכ"ז נחשב להם לזכיה גדולה משום שאין להם אור אחר. בסוד דס"א רעותא בבשרא תדיר (כנ"ל נח מ"ח ד"ה ת"ח ע"ש) וז"ש, ומיד כלהו כחדא, דהיינו סמאל וסיעתו, זרקין לון על שאר עמין.