זהר

רכה) ועוף יעופף על הארץ. דא אליהו דטאס כל עלמא בד' טאסין,למהוי תמן בההוא גזירו דקיימא קדישא. ואצטריך לתקנא ליה כורסייא, ולאדכרא בפומיה, דא כרסייא דאליהו. ואי לאו, לא שארי תמן.

פירוש הסולם

רכה) ועוף יעופף וכו': ועוף יעופף על הארץ. זה הוא אליהו, העף כל העולם בארבע עפיפות, כדי להיות שם באותה ברית מילה הקדושה. וצריך לתקן לו כסא, ולהזכיר בפיו, זה כסא של אליהו. ואם לא, אינו שורה שם.
ביאור הדברים, כי יש להבין, דכאן דריש המקרא ועוף יעופף על אליהו דטאס כל עלמא בארבע טאסין, ולהלן (פרשת בראשית א' דף שי"ד אות ת"ז) דריש המקרא שלאחריו, ואת כל עוף כנף למינהו, על מלאכין דטאסין ושאטין עלמא בשית טאסין. והענין הוא, כי כאן דריש בעיקר סיומא דקרא, דכתיב על הארץ, שאין לפרשו אל מלאכים עליונים, כי הם אינם בארץ, וע"כ הכרח הוא שהוא אליהו. (כמ"ש להלן בראשית ב' דף ק"ז אות קס"ו), יעופף על הארץ דא אליהו דאשתכח תדיר בארעא ולא מסטרא דאבא ואמא אשתכח, דאיהו בד' טאסין. פירוש כי המלאכים הם מסטרא דאו"א, וע"כ הם רק נמצאים בשמים, ויש להם ו"ק חג"ת נה"י, וע"כ כשבאים לארץ לעשות שליחותם טאסין בשית טאסין, כי הם מתלבשים בשש ספירות. אבל אליהו אינו מסטרא דאו"א אלא מסטרא דמלכות וז"ס אשתכח תדיר בארעא, ולפי שהמלכות אין לה אלא ד' ספירות מז"א, שהן תנה"י שמחזה ולמטה שלו, ע"כ הוא טאס כל ארעא רק בד' טאסין דהיינו בהתלבשות ד' הספירות תנה"י. וכיון שהכתוב אומר ועוף יעופף על הארץ הרי שאינו קאי על מלאכים אלא על אליהו שהוא בארץ. משא"כ המקרא ואת כל עוף כנף למינהו, שלא נזכר שם על הארץ, קאי על המלאכים שהם מסטרא דאו"א, דטאסין עלמא בשית טאסין.
למהוי תמן בההוא גזירו דקיימא קדישא (להלן פרשת לך לך דף קכ"ט אות שפ"ח). אומר הטעם כי משום שאמר אליהו קנא קנאתי לה' כי עזבו בריתך בני ישראל וגו' א"ל חייך בכל אתר דהאי רשימא קדישא ירשמון ליה בני בבשרהון אנת תזדמן תמן, ופומא דאסהיד דישראל עזבו הוא יסהיד דישראל מקיימין האי קיימא. והא תנינן, על מה אתענש אליהו קמי קב"ה, על דאמר דלטורא על בנוי. עכ"ל. וח"ו להבין הדברים לפי פשוטן שאליהו נתחייב להיות על כל ברית מילה בבני ישראל מטעם עונש על שאמר דלטורא על ישראל. ועוד, איך אמר כאן לפנינו שצריכין להזמין אותו ולאדכרא בפומיה דא כורסייא דאליהו, ואי לאו לא שארי תמן. ואם ח"ו הוא מוכרח להיות על הברית מילה מטעם עונש, הלא הוא מוכרח להיות תמן. ועוד למה צריך לסהדותא דאליהו שיעיד לפניו שבנ"י מקיימים ברית מילה, וכי אין הכל גלוי לפניו ית'. אלא סוד גדול ונורא הסתירו כאן תחת מתק לשונם כדרכם תמיד.
והענין תבין עם המובא בזוהר (שלח לך דף ל"ט אות קי"ז). פתח רבי אילעי וכו' באברהם כתיב התהלך לפני והיה תמים, יעקב דאשתלים יתיר כתיב יעקב איש תם, אמאי אקרי איש תם בגין דלא אשתאר ביה פסולת כלל, דהא פריעה הוה ביה וכו', אתר דפריעה שארי איהו שור דיוקנא דשמאלא דכורסיא דיליה, וההוא שור אקרי שור תם וכו', בגין דאית שור מועד בסטר ערלה פריעה, וכמה גרדיני נימוסין נפקין מניה עד דרגא בתרייתא דאקרי שאיה וכו', ודא בחבורא דחמור בישא וכו' ויעקב איש תם בעלה דההוא תם, ע"ש. ביאור הדברים כי ד' קליפות הן: רוח סערה, ענן גדול, אש מתלקחת, ונוגה לו סביב. וג' הראשונות הן קליפות טמאות כולן, אבל קליפת הנוגה חציה טוב וחציה רע, ובעת שג' הקליפות דבוקות בה נעשית כולה רע. ובעת שנפרדת מהן ומתדבקת בקדושה היא נעשית כולה טוב. ומקומן של ד' קליפות אלו הן בסיום הפרצוף, שהוא בסיום היסוד, שיש שם ב' עורות זה על זה, העור הא' נקרא ערלה, ובו כלולות ג' הקליפות הטמאות: רוח סערה וענן גדול ואש מתלקחת, והעור הב' נקרא עור הפריעה, שהיא בחינת קליפת נוגה, שחציה טוב וחציה רע.
והנה אדם הראשון נולד מהול, כי ג' הקליפות הטמאות לא היתה להן שום אחיזה בו, ולא היה בו אלא קליפת הנוגה לבד, שהיא עור הפריעה, והיתה גם היא כולה טוב, להיותה נבדלת מג' הקליפות הטמאות, ונתדבקה בקדושה. אלא בחטא דעצה"ד בפיתוי הנחש, הכלול מג' הקליפות הטמאות, משך עליו את העור הב' שהוא הערלה כמ"ש חז"ל (סנהדרין לח:) ​אדה"ר מושך בערלתו היה. וז"ס הכתוב ​והועד בבעליו ולא ישמרנו וגו' השור יסקל וגם בעליו יומת (שמות כא), כי בעת שהערלה קפצה עליו ונתחברה ביסוד שלו תיכף פרחה ממנו הנשמה דאצילות ונפל לעשיה ונגזרה עליו מיתה. וז"ס זוהר הנ"ל, דאית שור מועד בסטר ערלה פריעה כי מחמת שהועד שלא לאכול מעצה"ד ולא נשמר ואכל ע"כ קפצה עליו הערלה כנ"ל. ונטמאו ב' העורות יחד, כי גם עור הפריעה שהוא נוגה, נטמא גם הוא מכח חיבורו ודבקותו בערלה, שהן ג' הטמאות. אמנם יש הפרש ביניהם, כי עור הפריעה נקרא שור תם, ולא מועד, מטעם היותה בקדושה גמורה מטרם חטא דעצה"ד, והוא נטמא רק ע"י הערלה שנתדבקה בו.
ולפיכך יש ב' תקונים מיוחדים מילה ופריעה, כי בשור המועד נאמר השור יסקל וכן הערלה צריכים להעביר ולחתוך מהקדושה ולזרוק אותה לעפר. אבל בשור תם נאמר, ​וחצו את כספו וכן עור הפריעה יש להניחו בקדושה מחובר ליסוד, אלא שצריכים לחצות ולקרוע אותה לכאן ולכאן, שבזה מתגלים המוחין בחזרה אל הפרצוף, ונגלה בשר קודש. וז"ש שם ובהאי שור עביד פריעה, ואעבר זוהמא דפסולת כלא כי ע"י שחוצים העור לכאן ולכאן מסביב היסוד, מתבטלת והולכת כל הזוהמא שקבל עור הפריעה מכח חיבורו הקודם בערלה, והמוחין שנסתלקו מחמת הערלה יכולים לחזור ולהתגלות.
אמנם אין זה מספיק עוד להחזיר כל המוחין שנסתלקו מאדה"ר מחמת החטא דעצה"ד, שהרי כתוב וגם בעליו יומת אע"ג שיסקל השור. והוא מטעם כחו הגדול של שור המועד, שה"ס הס"מ המקטרג, מכח הכתוב והועד בבעליו ולא ישמרנו. וכדי לתקן זה נטל אליהו אותו הדלטורא של הס"מ על עצמו, וקטרג על בני ישראל, במקום הס"מ כמ"ש ​כי עזבו בריתך בני ישראל, ונמצא בזה, שסתם פיו של הס"מ ונתבטל שליחותו של הס"מ, משום שאליהו קבל על עצמו את שליחותו, ואז יש לו כח גם להעשות סנגור אח"כ, בעת שהוא רואה שבני ישראל מקיימים ברית.
וזה אמרו (להלן לך לך דף קכ"ט אות שפ"ח), הטעם שאליהו צריך להיות בכל ברית מילה, משום ופומא דאסהיד דישראל עזבו, הוא יסהיד דישראל מקיימין האי קיימא, כיון שהוא נטל על עצמו כח הקטרוג של הס"ם על בני ישראל, לאמר דישראל עזבו ברית בסו"ה והועד בבעליו ולא ישמרנו, הנה משום זה יש לו כח להעיד גם כן שמקיימים הברית, ואז מתעבר כחו של השור המועד לגמרי, וכל המוחין שנסתלקו בסבת שור המועד יכולים לחזור ולהתגלות. והבן היטב. ועוד יתבאר להלן.
וז"ש, ואצטריך לתקנא ליה כורסייא: דהיינו מלבד כסא הסנדק שעליו נעשים המילה והפריעה, יש לתקן עוד כסא ב' לצורך אליהו. ויש להבין למה אינו מספיק כסא אחד לשניהם. והענין הוא כי סוד הכסא בכל מקום, הוא תחילת התיקון להשראת עליון בתחתון. וכבר נתבאר לעיל (בדיבור הסמוך), שענין המוחין המתגלים על ידי המילה והפריעה, וענין סהדותא של אליהו על קיום הברית הם ב' דברים מיוחדים, כי שיעור המוחין המתגלים ע"י הפריעה הם מבחינת שור תם, שלא נודע כי שור נגח הוא, שה"ס החזרת הנוגה לקדושה ע"י וחצו את כספו ע"ש. וענין סהדותא של אליהו הוא להעביר את רעתו של שור מועד, שהוא כחם של ג' הקליפות הטמאות עצמן ולהסתים פיהם שלא יכלו לקטרג. ולפיכך צריכים לב' כסאות: הא' הוא כסא ה' והיינו הכסא של הסנדק, שהוא להשראת עצם המוחין ע"י המילה והפריעה. והב' הוא להשראת הארת אליהו, הסותם פיהן של הקליפות שלא יוכלו לקטרג, והוא כסא אליהו.
ולאדכרא בפומיה דא כרסייא דאליהו ואי לאו לא שארי תמן: ויש להבין מהו החוב הגדול הזה להזכיר בפה, דא כרסייא דאליהו, עד שאם אין מזכירין בפה, אע"פ שהכינו לו כסא לא יבא שם. והענין הוא, כי מובא בזוהר (תשא דף ט"ו אות מ"ו), על הכתוב מה לך פה אליהו, שה"ס פומיה דאליהו, וברית קיימא פה ה' איהו ע"ש. הרי שיש הפרש בין ברית קיימא שהיא המוחין המתגלים ע"י מילה ופריעה בסוד פה ה', ובין הפה של אליהו עצמו.
ובכדי להבין זה, יש להעמיק יותר בענין סתימת פה של השור המועד, שלא יקטרג על ישראל אחר החזרת המוחין ע"י מילה ופריעה. כי מלבד סהדותא דאליהו הנ"ל צריכים עוד לתיקון מיוחד הנעשה ע"י זריקת הערלה אל עפרא. כמ"ש בזוהר (פקודי דף רי"ב, אות תרצ"א), בזמנא דאתגזר בר נש לתמניא יומין ושראת עליה שבת, מלכות קדישא, ההיא ערלה דגזרין ושדאן לה לבר, כדין קיימא ההוא ס"א, וחמא דהאי איהו חולקים מקרבנא דא, כדין אתבר ולא יכיל לשלטאה ולקטרגא עלוי, וסליק ואתעביד סניגוריא על ישראל קמי קב"ה, ע"כ. בעת שהאדם נימול לח' ימים, שכבר עבר עליו יום השבת שה"ס מלכות במוחין דאו"א הנקראת קודש, הנה ערלה ההיא שחותכין ומשליכין אותה לחוץ, רואה אותה הס"א שנותנין לה חלק מאותו הקרבן של ברית המילה. וע"י מתנה זו היא מתהפכת מקטיגור להיות סניגור על ישראל לפני הקב"ה.
וביאור הדברים. כי מטבע הרוחניים שנכללים זה בזה, וכיון שהערלה היתה פעם דבוקה ביסוד, נמצא שבעת שחותכין אותה מהיסוד נוטלת עמה חלק מהקדושה, וכיון שאנו משליכין את הערלה אל החיצונים, הרי הם יונקים עי"ז איזו נהירו מהמוחין המתגלים ע"י מילה ופריעה. וע"כ אינם רוצים עוד לקטרג על ישראל ולהשבית את המוחין האלו,כי גם הם יפסידו את חלקם שלוקחים מאלו המוחין, וע"כ נעשים סניגור על ישראל, דהיינו לקיים בהם המוחין.
ולפיכך אין אליהו סובל תיקון זה, כי אע"פ שהם פוסקין מלקטרג על ישראל, אמנם הם לוקחים בעד זה חלק מהקדושה, ובכדי לתקן זה, נטל אליהו כל הקטרוג על עצמו, ואינו רוצה כלל לפייס אותם ע"י נתינת חלק מקרבנא דקדושה, לפיכך אע"פ שהס"א כבר פסקה מלקטרג והיא נעשית סניגור, הרי אליהו עצמו מקטרג עוד, כדי לעקור כחו של הס"א לגמרי ולהפרידו מהקדושה, ולפיכך צריכים לפה של אליהו נוסף על פה ה' שמתגלה ע"י המילה והפריעה המשאיר חלק מהקרבן לס"א, כי פי אליהו עוקר את הס"א לגמרי, בסוד ופומא דאסהיד דישראל עזבו ברית, הוא יסהיד דישראל מקיימי ברית, (כנ"ל בדיבור הסמוך).
וזה שצריכים לאדכרא בפומיה, דא כרסייא דאליהו דהיינו שצריכים להזכיר ולהמשיך בחינת פומיה דאליהו על כרסייא שלו ולא יסתפק בפה ה' המסלק ג"כ את הקטיגור ומהפכו לסניגור, שהרי נשאר מחויב ליתן חלק לס"א כנ"ל. אבל על ידי פומיה דאליהו הוא מסלק את הקטיגור, ואינו צריך ליתן לו שום פיוס על זה. ואם האדם אינו מתאמץ להמשיך בפומיה, את הפה דאליהו על כרסייא שלו לא שארי תמן. כי צריכים להמשיך אותו. ואין תימה איך אפשר שפומיה דאליהו יתקן יותר מפה ה', כי ז"ס ​אשר ברא אלהים לעשות, כי השי"ת התחיל הבריאה באופן שיכול האדם במע"ט שלו לגמרה.