זהר

רכד) ת"ח, בהאי יומא אתכסייא סיהרא, ולא נהיר עד בעשור לחדש, דישראל תייבין כלהו בתיובתא שלימתא, ואימא עלאה תאבת ונהרת לה. והאי יומא נהירו דאימא נטלא, ואשתכח חידו בכלא. ועל דא כתיב, יום הכפורים הוא. יום כפור מבעי ליה, מאן יום הכפורים. אלא בגין דתרי נהורין נהרן בחד. בוצינא עלאה, נהיר לבוצינא תתאה. ובהאי יומא מנהורא עלאה נהיר, ולא מנהורא דשמשא ובג"כ בכסה ליום חגנו כתיב.

פירוש הסולם

רכד) ת"ח בהאי יומא וכו': בוא וראה, ​ביום ההוא, דר"ה, נתכנסה הלבנה, שהיא המלכות, ואינה מאירה עד בעשור לחדש, שישראל כולם חוזרים בתשובה שלמה, ואימא עלאה, שהיא בינה, חוזרת ומאירה לה, ויום הזה, ​דיום הכפורים, לוקחת המלכות הארות אמא, שהיא בינה, ונמצאת שמחה בכל. וע"כ כתוב, ​יום הכפורים הוא, יום כפור היה צריך לומר, מהו יום הכפורים. לשון רבים. אלא משום שאז, שני אורות מאירים יחד, המאור העליון, שהיא בינה מאיר למאור התחתון שהוא מלכות. וביום הזה מאירה המלכות מאור העליון, שהיא בינה, ולא מאור השמש, שהוא ז"א. ומשום כך כתוב, ​בכסה ליום חגנו. כי המלכות אינה מאירה עד יום הכפורים.