זהר

רכד) בכל אתר דרוחא עלאה הוה אתי ושריא, ודאי בההוא אתר דשריא, אית ביה ממשו, וקיימא באת וניסא. בר נש איהו מעפרא, ועד לא שרא עליה נציצו דרוחא דלעילא, לית ביה ממשו. כיון דשריא עליה, אית ביה ממשו, וקיימא בקיומא. ואי תימא דא בלחודוי, ת״ח, מחוטרא דאהרן דאיהו אעא בלא ממשו כלל, כיון דשדר ביה קב״ה זעירו דרוחא, קאים בקיומא, ואתעביד ביה בריה וממשו. ומה אעא דלאו אורחיה בכך, כיון דשדר ביה קב״ה חד זעירו דרוחא, קאים בקיומיה, והוה ביה ממשו. כרובים דאינון קדושא, וקיימן בקדושה כגוונא דלעילא, עאכ״ו.

פירוש מעלות הסולם

רכד) בכל אתר דרוחא וכו׳: בכל מקום שרוח העליון היה בא ושורה, ודאי יש ממש וקיום באות ונס, באותו המקום ששורה. האדם הוא מעפר ומטרם ששורה עליו התנוצצות הרוח שלמעלה, אין בו ממש, כיון ששורה עליו הרוח, יש בו ממש ועומד ומתקיים. ואם תאמר שזה בלבד הוא כן. בוא וראה, ממטהו של אהרן שהוא עץ בלי שום ממשות, כיון ששלח בו הקב״ה מעט רוח, עמד בקיום ונעשה בריה וממשות. ומה עץ, שאין דרכו בכך, כיון ששלח בו הקב״ה משהו של רוח, עמד בקיום והיתה בו ממשות, הכרובים שהם קדושים, ועומדים בקדושה כעין של מעלה, על אחת כמה וכמה שהרוח העליון היה עושה בהם נס.