זהר

רכג) חדי ר״ש ואמר, אלמלי לא זכינא למשמע, אלא מלה דא, די לי, למהוי חדי, דזכינא למשמע מלין דקשוט, דההוא עלמא. א״ל, אי חסידא קדישא. אלמלי ידעת חדוה דמלין בההוא עלמא קמי רב מתיבתא, תהא חדי יתיר.

פירוש הסולם

רכג) חדי ר״ש ואמר וכו׳: שמח ר"ש ואמר, אם לא זכיתי לשמוע רק דבר זה היה די לי להיות שמח, שזכיתי לשמוע דברי אמת של עולם ההוא. אייל, אהה חסיד קדוש, אם היית יודע שמחת הדברים בעולם ההוא לפני ראש הישיבה, היית שמח יותר.
ביאור המאמר. ג׳ מיגי אורות יש שמאירים ואח״כ מתבטלים. ויש להבין אותם, אם דרכם להתבטל, למה האירו בכלל. ועליהם סובב כל המאמר הזה, לבאר שאינם נאבדים, אע״פ שמתבטלים. ואלו ג׳ אורות ה״ס ג׳ קולות ההולכים מסוף העולם עד סוף העולם, כלומר שמדרגתם שלמה לגמרי, ע״ד שאמרו רואה מסוף העולם עד סופו. וכאן אינו אומר רואה, משום שהם אורות דשמאל בלי ימין, שהם אינם מאירים אלא בבחינת ג״ר דו"ק. שה״ס נפש רוח, ונקרא ג״כ קול. אלא מפני שהם שלמים בג״ר דחכמה דשמאל, ע״כ אומר עליהם, מסוף העולם עד סוף העולם.
וז״ש (באות רט״ז) ת״ח ג׳ קלין אינון דלא אתאבידו לעלמין וכו׳ דלא סלקין ולא אתאבידו, כי להיותם הארת שמאל בלי ימין, אינם יכולים לעלות למעלה מפני הדין שבהם. ואע״פ שאח״כ מתמעטים, מ״מ אינם נאבדים, כמ״ש לפנינו. וז״ש (באות רי״ז) קול חיה בשעתא דאיהי על קלביטא, דהיינו שצועקת ע׳ קולות על האבנים, והיא רומזת על חיה העליונה, שהיא המלכות, בעת הולדת נשמות, שאז רחמה צר ואינה יכולה ללדת, שהוא מטעם שאז מגולה בה הארת החכמה שבשמאל בלי ימין (כמ״ש באורך לעיל משפטים דף ק׳ ד״ה פנימיות ע״ש) וז״ש, ההוא קלא משטטא ואזלא באוירא מסייפי עלמא עד סייפי עלמא, דהיינו שיש בקול הזה הארת הג״ר דחכמה, שה״ס מסוף העולם עד סופו. כי העולם ה״ס מלכות, וכשהחכמה מקובלת מקו אמצעי, שהשמאל והימין כלולים זב״ז, אין החכמה ממלאה אותה כולה, מסוף עד סוף, אלא רק הו״ק שלה בלבד, כנודע. אבל כשמאיר השמאל בלי ימין החכמה ממלאה אותה כולה. אפילו הג״ר שלה. וז״ס מסוף העולם עד סופו.
קול הב׳ הוא, קול דבר נש בשעתא דנפיק נשמתיה מגופיה, כי אז מתגלה בו ג״כ הארת השמאל בלי ימין, בבחינת הג״ר דחכמה, וע״כ נקרא אז יום הדין הגדול, כי גדול, יורה ג״ר, וז״ס שלא נפטר אדם מן העולם עד שרואה את השכינה (כמ״ש לעיל וירא אות ל׳ ע״ש) וז״ש, ההוא קלא וכו׳ מסייפי עלמא עד סייפי עלמא, דהיינו שהוא הארת ג״ר כנ״ל.
קול הג' הוא. קול נחש בשעתא דפשיט משכיה, כי בעת שפושט עורו, שהוא ממלכות, תחילה היא עולה ונאחז בשמאל דבינה, בלי ימין, ואח״כ מעלים המלכות לבינה, והוא חוזר ומתמעט בסוד המוקש שמשימים לנחש (כמ״ש באורך לעיל וארא אות ק״ט בהסולם ע״ש) ונמצא בעת שנאחז בשמאל בלי ימין דבינה, ההוא קלא וכו׳ מסייפי עלמא עד סייפי עלמא. להיותו ג״ר דחכמה הממלא את כל העולם כנ״ל.
אמנם כל אלו ג׳ הארות השמאל אינם אלא לשעתם, כי אח״כ חוזרים ומתמעטים. כי החיה על האבנים, הרי אינה יכולה ללדת מחמת הארת השמאל, וע״כ בא נחש ונשיך בערייתא, והארת השמאל מסתלקת (כמ״ש במשפטים דף ק׳ ד״ה פנימיות). וכן קול אדם בשעת יציאת נשמה, הנה בביאת מלאך המות מסתלקת ממנו הארת השמאל והוא מת. וכן קול נחש, הנה תיכף מעלים המלכות לבינה, והארת השמאל מסתלקת. (כמ״ש לעיל וארא אות ק״ט בהסולם ע״ש) הרי שכל אלו ג׳ קולות שהיו תחילה מסוף העולם עד סוף העולם, חוזרים ומסתלקים.
וזה אמרו (באות רי״ח) אלין קלין מה אתעביד מנייהו ולאן אתר עאלין ושארן, כיון שנעלמים תיכף, למה יצאו מתחילה, ובהכרח שנעשה מהם דבר מה, ושואל, מה נעשה מהם. וז״ש אלין קלין וכו׳ ועאלין גו נקיקין ומחילין דעפרא, דהיינו אחר שנסתלק מהם הארת השמאל באים בנקיקי הסלעים ובמחילות עפר, ששם כמו מקום קבורתם, דהיינו שנתמעטו עד לאפס. ואתטמרן תמן, שהם שם בהסתר במיעוט.
והאדם הנותן קולו רומז לאדם העליון ז״א שבסוד הקול שלו הוא מיחד הימין והשמאל זה בזה, ואז יש תקון גם לג' קולות הנ״ל, עם שליטת קו האמצעי. אבל לא לגמרי כמו שהיו מתחילה. כמ״ש לפנינו. וז״ש, וכד יהיב ב״נ קלא אינון מתערין לגבי ההוא קלא, שמתעוררים להדבק בקולו של אדם שעי״ז הם מקבלים תקון ממנו כנ״ל. ויש בזה ב׳ בחינות. א׳, קולו של אדם, שהוא מרמז על ז״א, שאע״פ שמיחד שניהם מ״מ רק הימין שולט בו ולא השמאל. ב׳, קול הכאת מקל על הארץ, שהארץ שה״ס מלכות, משמעת קול. ומתיחדים בה ע״י קולה זה הימין והשמאל. וכיון שרומז על המלכות, נמצא שיש בה גילוי לשמאל, כי המלכות נבנית משמאל. ולפיכך קול אדם מספיק לתיקון ב׳ קולות הראשונים, קול חיה, וקול אדם לפני יציאת נשמתו, אבל לא לתקון קול נחש, להיותו כולו רק שמאל. ולתקון קולו של נחש, שהוא שמאל צריכים לקול הנשמע מארץ, שה״ס מלכות, שבנינה משמאל. וז"ש (באות רי״ח) קלא דנחש לא אתער לגבי קלא דב״נ. כי אינו מינו, כי האדם רומז לז״א שכולו ימין וחסד, והנחש כולו שמאל. וז״ש, כד מחי ב״נ מחאה וכו׳ ודא איהו כד בר נש מחי בחוטרא בארעא וכו׳ כדין אתער ההוא קלא דנחש לאתבא לזיניה (באות רי״ט) שכיון שקול הנשמע מארץ הוא מינו של הנחש הוא מקבל תקון מקול הזה.
וז״ש (באות ר״כ) ותווהנא איך שלמה מלכא לא ידע מלה דא, שאמר שלשה אלה נפלאו ממני וגו׳ דרך נחש עלי צור, שפירושו, קולו של נחש, הנסתר בנקיקי הסלע. ולמה נפלא ממנו. ומשיב. אבל מה דלא ידע ההוא קלא, מה תועלתא אית בה, ואיך יתבא. שלא ידע איזה תקון הוא מקבל, ואיך הוא שם בנקיקי הסלע. כי אם מקבל תקון, למה אינו יוצא משם. ואם אינו יכול לצאת משם הרי שאינו מקבל תקון, וחזר הקושיא למקומה, מה אתעביד מנייהו (כבאות רי״ח)
וז״ש (באות רכ״א) ההוא קלא איהי כלילא רוחא ונפשא והכל גרמי, דהיינו מטרם שנתמעט, היה בו ג׳ מדרגות אלו קשורות זו בזו, כי שיעור קומתו היה עד ג״ר דרוח כנ״ל. וכל חד מתפרש דא מן דא, דהיינו אחר שנתמעט, נסתלקו ממנו האורות דנפש רוח, ונשאר בהבל דגרמי. ונמצאו נפרדות זו מזו, וז"ש יתבא כמיתא, שהבל דגרמי הנשאר הוא כמו מת, כי גם במת נשאר הבל דגרמי, שאינו מסתלק מקברו. ולפיכך בעת שנתעורר ומקבל תקון מקול ההכאה, חוזרות ג׳ מדרגות אלו ומתחברות, אבל לא בג״ר דרוח, כמקודם לכן, אלא בו״ק דרוח. כמ״ש לפנינו. וז"ש, וכל אינון חרשין וכו׳ ושמעין קלא דא דמתחברן אינון רוחא ונפשא והבל דגרמי, דהיינו מחמת שקבלו תקון מקול ההכאה בארץ, כנ״ל. ואז הנחש מודיע להם צרכי הכשפים שלהם, וז״ש ואודעין מלה. וז״ש, ועל דא רדיף שלמה למנדע, מה דאתעביד מההוא קלא, ולא ידע. שלא ידע תקון זה שנעשה מסוד הכאה בארץ מהו.
וז״ש (באות רכ״ב) ולית ליה רשו לארכא יתיר וכו'. כיון שג׳ קולות הנ״ל מקבלים תקונם מן קולו של אדם ומקול הכאת אדם בארץ כנ״ל, אין בהם יותר אריכות, דהיינו הארת חכמה הנק׳ ארוך, מקול אדם. כלומר, כיון שקול אדם אינו מתקן עם יחוד ימין ושמאל, אלא ו״ק דחכמה דשמאל, ע״כ גם ג׳ קולות הנ״ל אינם מקבלים תקונם בשלמות כמו שהיו תחילה, מסוף העולם עד סוף העולם, אלא רק ו״ק, כקולו של אדם. ואי אריך בר נש קליה, דהיינו בעת שהוא ממשיך מצד ימין, הוא מאריך וממשיכו ממעלה למטה, איהו לא אריך כל כך בהדיה אלא לסופא דקלא, כי להיותם משמאל לבד, ואין להם חלק בימין, ע״כ אינם יכולים להאריך שפירושו להמשיך חכמה ממעלה למטה. כי גם בקולו של אדם לא נמצא זה. ו"ש, בגין דכד נפקא בקדמיתא אתאריך מסייפי עלמא עד סייפי עלמא, דהיינו שהיה נמשכות הג״ר דשמאל, הממלא כל העולם, כנ״ל, והשתא דעאל תמן, דהיינו שנתמעטו ובאו במחילות עפר, לית ליה אתר לאתפשטא תמן, כי המיעוט דמחילות עפר רובץ עליהם, כי קולו של אדם אינו מתקן את מיעוט הזה. וע״כ אינם חוזרים לבחינת מסוף העולם עד סופו, ונשארים במחילות עפר, ואינם יכולים להתפשט.