זהר

ריז) ולית גוונא אתחזייא, בר ההוא חוורא בלחודוי. ובגין כך אסתלקו כל מאריהון דסומקא ואוכמא, דאינון תאומין כחדא. הה״ד שניך כעדר הקצובות שעלו מן הרחצה שכלם מתאימות. מאי מן הרחצה. מההוא אסחותא דעינא קדישא עלאה. שכלם מתאימות. מתערבן דא בדא, ואתדבקן דא בדא. ומה דאמר שניך כעדר הקצובות, ואת אמרת שכלם מתאימות. כלומר, חוורא דלהון, כההוא חוורא דעיינין, כד אסחן בחוורתא דעינא עלאה.

פירוש הסולם

ריז) ולית גוונא אתחזיא וכו׳: ואין שום גוון נראה רק אותו גוון לבן בלבדו, ומשום זה נסתלקו כל בעלי האדום והשחור, שהם תאומים יחדיו. כלומר שנראית שוות זו לזו, ולא ניכר שהשחור הוא בחינה אחרת מאדום, כי הגוון השחור אינו מעיד רק על הליקוי הכפול שבו, ולא על מה שהוא בחינת מלכות ולא בינה, ז״ש, שניך כעדר הקצובות שעלו מן הרחצה שכלם מתאימות. מהו מן הרחצה, היינו מהרחיצה ההיא של העין הקדושה העליונה, דא״א, שעי״ז שולט הלבן לבד. שכלם מתאימות, היינו שמתערבות זו בזו, ומתדבקות זו בזו, עד שנראות כתאומים, שאין הפרש ביניהן. ומה שאומר שניך כעדר הקצובות, שמשמע שיש קצבה והיכר לכל אחד מהם, ואתה אומר שכלם מתאימות שמשמע שאין היכר, הפירוש הוא שהכתוב בא לומר, שהלבן שבשינים הוא כמו הלבן שבעינים, בעת שרוחצות בלבן של העין העליונה, שאז נקראים, כעדר הקצובות. ואין פירושו שיש קצבה והיכר בין גוון לגוון.
פירוש. כי הוקשה לו, כיון שהשחור שבעין ה"ס גילוי המלכות דמדת הדין (כנ״ל באות רי״ד) הרי בכל מקום שמלכות זו מתגלה מסתלקים משם האורות, (כנ״ל ויצא י״ג ד״ה סתרא) ואיך יש אור חכמה בעין שה״ס הראיה. וז"ש, ולית גוונא אתחזייא בר ההוא חוורא בלחודוי, דהיינו שאין אז שליטה אלא לחסד לבד, ובג״כ אסתלקו כל מאריהון דסומקא ואוכמא, דאינון תאומין, כחדא. שמחמת שליטת הלבן נסתלקו ביחד כל בעלי האדום והשחור, שהם תאומים ודומים זה לזה. כלומר, החסד והדין הם הפכים זה לזה, שבשליטת הדין מסתלק החסד ובשליטת החסד מסתלק הדין, ומבחינה זו אין הפרש מאיזה צורה הוא הדין, אם מדינין דדכורא או מדינין דנוקבא, או ממנעולא, שמבחינה זו כל מיני הדין הם שוים ותאומים, אשר בשליטת החסד הם מסתלקים יחד. ומשום זה, בעת שליטת הלבן אין בחינת מלכות דמדת הדין ניכרת כלל בשחור שבעין, אלא כל ההפרש מסומקא לאוכמא הוא, שהאוכמא, הוא ליקוי כפול מסומקא ולא יותר. וע״כ אין כח מדת הדין שבאוכמא ניכר ואין אור החכמה מסתלק בסבתו.
וז"ש, הה"ד שניך כעדר הקצובות שעלו מן הרחצה שכלם מתאימות ושכלה אין בהם. שהפירוש הוא, שהשינים דומות לגוונין שבעין הנקראים עדר הקצובות, בעת שמקבלים הלבן מהעין העליונה דא״א הנבחן לרחיצת הגוונים שבעין, והיינו שעלו מן הרחצה. שאז כל הגוונים שהם אדום ושחור וירוק שוים זה לזה, ובחינת מלכות דמדת הדין אינה ניכרת בגוון השחור, להיותם בבחינת הסתלקות מחמת שליטת הלבן כנ״ל. ולפיכך, ושכלה אין בהם, כי אם המלכות דמדת הדין היתה ניכרת בשחור שבעין, היו כל האורות מסתלקים, וע״כ היא נבחנת לשכולה, שמשכלת כל האורות, וכיון שאינה ניכרת מחמת שליטת הלבן אומר עליה הכתוב, ושכלה אין בהם.
ושואל, ומה דאמר שניך כעדר הקצובות, שמשמע שיש קצבה לכל גוון וגוון שבעין, כי ע״כ נקראים קצובות, ואת אמרת שכלם מתאימות, שיורה שאין בהם הפרש בין זה לזה. ומשיב, כלומר, חוורא דלהון כההוא חוורא דעיינין, כד אסחן בחוורתא דעינא עלאה. כי שניך כעדר הקצובות, סובב על גווני העין בעת שהלבן שולט בכל אחד ואחד, ולא על היותם משונים זו מזו. וע״ז אומר שיניך וגו׳.