זהר

ריז) ופורקנא בלבא תליא, דביה אתמר הלב רואה. ובגין דא אוקמוהו מארי מתניתין, ללב״י גליתי, ולאברי לא גליתי. מאי ללבא, אלא אורייתא דבכתב אתקריאת לבי. ואורייתא דבע״פ אתקריאת פומא, ואוקמוהו מארי מתניתין, מלבא לפומ״א לא גלי. ללב״י גליתי, דא שמא דע״ב שמהן, ואינון שבעין אנפין לאורייתא דתליין מן ב׳.

פירוש מעלות הסולם

ריז) ופורקנא בלבא תליא וכו׳: והגאולה תלויה בלב, היינו בשם מ״ב שבגימטריא לב״י. שבו נאמר הלב רואה, היינו או"א עלאין, שאינם מתמעטים מחמת יציאת הבינה מראש א״א, ואינם מתגדלים ע״י חזרתה לראש א״א, ונבחנים שהם תמיד בראש א״א ומלבישים לחכמה סתימאה. ומשום זה העמידו בעלי המשנה ללב״י גליתי, ולאברי לא גליתי (סנהדרין צט.) שואל מהו פירושו של ללבי, ומשיב, אלא תורה שבכתב, שה״ס או״א עלאין שבהם החכמה נעלמת, כי כתיבה מורה העלם, עד שבא מי שהוא וקורא הכתב ומגלהו, נקראת לב״י. ותורה שבעל פה היינו מלכות, נקראת פה. והעמידו בעלי המשנה, מלבא לפומא לא גלי. ללבי גליתי, זה שם הכולל של ע"ב שמות, והם ע׳ פנים לתורה, שהם ז' ספירות תחתונות של ז״א הנקרא תורה, וכל אחת כלולה מעשר הם שבעים. שתלויים מן ב', שהם חכמה ובינה, שהם המוחין של ז״א ואור התורה.
פירוש: ז״א ה״ס כ״ב אותיות התורה וכשמקבל מוחין מישסו״ת שה״ס ו״ק דאו״א, ששם מתגלה הארת החכמה, הוא בסוד ל״ב נתיבות החכמה, שהם כ״ב אותיות של ז״א עצמו, ועשר ספירות שמקבל מישסו״ת, וכשמקבל ג״ר מאו״א עלאין, אז נתוסף לו עוד ע״ס מאו"א עלאין, והוא בסוד השם מ״ב אותיות, שהם כ״ב של עצמו, ועשר של ישסו״ת, ועשר של או״א עלאין, וכשהוא נתתקן בסוד שם מ״ב, נבחן שג״ר דמוחין בלבד, הם בסוד שם מ״ב להיותם מאו"א. אבל בחינת ו״ק שמקבל מישסו״ת הם בסוד שם ע״ב, דהיינו בגילוי ל״ב נתיבות החכמה שבו, ומטרם שמשיג השם מ״ב בראש, דהיינו בג״ר אין השם ע״ב מתגלה בו״ק שבו.
ונודע ששורש המלכות שהיא יוצאת משם היא נקודת החזה דז״א, ששם הדינים דמסך דחיריק דז״א. ולז״א עצמו אין הדינים פוגמים להיותם בסיום שלו, כי עיקר ז״א הוא חג״ת עד החזה, ומחזה ולמטה שייך למלכות. ואין הדינים פוגמים למעלה ממקום יציאתם. אבל מלכות נפגמת מהם להיותם בשורש שלה ודינים ההם נתקנים בסוד היחוד של זו״ן, אבל לא כ״כ שיבואו במספר האורות של ז״א.
ועם זה נבין את דברי התקונים המחלק בין לב״י שה״ס שם מ״ב שעולה במספר לב״י. לבין ללבי שה״ס השם ע״ב העולה במספר ללב״י שהוא ע״ב. ובין פה שה״ס המלכות תורה שבעל פה.
וזה אמרו ופורקנא בלבא תליא וכו׳ מאי ללבא, אלא אורייתא דבכתב, שה״ס ז״א הנקרא תורה שבכתב, עם ע״ס דמוחין דישסו"ת ועשר ספירות דמוחין דאו״א, שהם אור התורה, אתקריאת לב״י דהיינו שם מ״ב, שה״ס ג״ר דז״א, י׳ ספירות דאו״א עלאין וי״ס דישסו״ת וכ״ב אותיות דז״א שהם מ״ב. ללבי גליתי, דא שמא דע״ב שמהן שהם ז׳ ספירות תחתונות דז״א שכל אחת כלולה מי׳ ואינון שבעים אנפין דאורייתא ששם מתגלה הארת החכמה הנקראת פנים בסו״ה חכמת אדם תאיר פניו. דתליין מן ב', שהם חכמה ובינה, כי או״א עלאין נקראים שניהם חכמה, וישסו״ת נקראים בינה. ונודע שאין השם ע״ב יכול להאיר בו״ק דז״א טרם שהשם מ״ב מאיר בג״ר דז״א. והארת חו״ב משלימה לע״ב בז״ת, מלבא לפומא שהוא תורה שבעל פה היינו מלכות שורשה מתחיל מחזה דז״א ולמטה לא גלי, כדי שלא תהיה אחיזה אל החצונים לינק מהארת החכמה המתגלה בה, להמשיכה ממעלה למטה לפני גמר התיקון.