זהר

ריב) והיינו רזא דכתיב, והיו למאורות. הא קליפה בתר מוחא סלקא,מוחא אור, סטרא אחרא מות. אור בחבור דאתוון, מות בפרודא. וכד האי אור אסתלק מתמן, מתחברא אתוון דפרודא מות.

פירוש הסולם

ריב) והיינו רזא דכתיב וכו': והיינו סוד הכתוב, ​והיו למאורות, שהוא אותיות אור מות, כי הקליפה הולכת אחר המוח. המוח אור, הצד האחר מות. אור הוא בחבור, האותיות במאורות, מות הוא באותיות נפרדות במאורות, וכשאור זה מסתלק משם, מתחברות אותיות הפרוד מות. כלומר, כשתקח אותיות אור מתוך המלה מאורות מצטרפות האותיות מות.
פירוש. זסו"ה והיו למאורות. אשר הקליפה עולה ובאה אחרי המוח. מוח הוא "אור" הסטרא אחרא היא "מות" אור הוא בחיבור האותיות, מות הוא בפירוד האותיות. פירוש: כח הדין שבמלכות הוא שורש למציאות הס"א והקליפות, בסו"ה ומלכותו בכל משלה. והנה ע"י היחוד של הזו"ן באו"א להמשכת ו"ק וג"ר, נמצא כח הדין שבמלכות מתהפך להיות לבחינת נהורא אוכמא ע"י המשכת ו"ק ביחודא תתאה דק"ש כנ"ל, ואח"כ מעלים אותה שנית אל או"א, ונהורא אוכמא של המלכות מתיחד בנהורא חוורא דאו"א עלאין כנ"ל. ולפיכך נרמז היחוד הזה בכתוב, והיו למאורות, שהוא אותיות אור-מות, אור בחבור דאתוון, שע"י המשכת ו"ק וג"ר לנקבא בחבורא חדא עם הז"א במקום או"א, הנה כמו שנתהפך כח הדין שבנוקבא להיות אור ממש, כן נתבטלו כל הכחות של הס"א והקליפות הנמשכות מכח הדין הזה, ונמצא קליפה בתר מוחא סלקא, שהקליפה מתבטלת מכח המוחין דנוקבא, כיון ששורשו של ס"א, שהיא כח הדין שבנוקבא, נתבטל במוחא דנוקבא ונעשה לאור, הנה בהכרח שגם כח הקליפה נתבטל, ונמצא אור בחבורא דאתוון מות בפרודא שע"י החבור דזו"ן, שכח הדין נעשה לאור, נפרדו אתוון דמות שהן הס"א, כלומר שנתבטלו תוך האור ונעשה הצירוף מאורות אור באמצע בחבור, ומות בפרודא, המ' בתחילת התיבה, וות' בסוף התיבה. אבל וכד האי אור אסתלק מתמן מתחברא באתוון מות דפרודא, כלומר, בעת שאינו עושה את היחוד במקום או"א, אלא במקום זו"ן לתתא, הנה האי אור אסתלק מתמן, כי תיכף נפרשים או"א לעילא מזווגם ונפסק האור, ויוצאת המלה אור מן מאורות, ונמצאת מתחברא באתוון מות, כי אחר יציאת אור מהמלה מאורות נשאר שם המלה מות, כי האותיות אור כבר יצאו מהתיבה, ואינן מפסיקות עוד להפריד את האותיות מות. וזהו רומז על חובא דההוא נחש קדמאה שחבר לתתא במקום זו"ן, וע"כ אתפרש לעילא לאו"א, כי נפסק זווגם מחמת זה והביא המות לעולם.