זהר

רטו) וההוא קלא סלקא ונחתא, תבעא דינא לאתמשכא לתתא. כד האי קלא סלקא למתבע דינא, כדין אתגלי קב"ה לאשגחא בדינא.

פירוש הסולם

רטו) וההוא קלא וכו': וקול ההוא עולה ויורד ותובע דין להמשך למטה. כאשר קול הזה עולה לתבוע דין, נתגלה אז הקב"ה, להשגיח בדין.
פירוש. הדינים שבעולם מתחלקים לב' בחינות א) מבחינת המלכות עצמה, והקול העולה מדינים הללו, נקרא קול של מטה, דהיינו של המלכות. ב) מבחינת המלכות הממותקת בבינה, והקול העולה מדינים הללו, נקרא, קול של מעלה, דהיינו של הבינה. וכן נקרא קול הברד, ורומז על הכתוב קולות וברד שנאמר במכות מצרים. וענין ב' קולות הללו, נתבארו לעיל (דף קס"ז ד"ה תו מן המדבר ע"ש.) קוטרי פירושו סבכים כי דבר מסובך, שקשה להתירו ולפתחו, נקרא קובהקדמת הזהר דטרא. כמ"ש קטיר קא חזינא הכא. (יבמות סא.) וכן תרי קוטרי עבדי ביה (שם ק"ז:). כתף, פירושו מוחין דאחורים של הגוף, כי הכתף הוא אחורי הפנים. חד טיף פירושו, טפה של נקודת השורק. כי ג' נקודות חולם שורק חירק, שכל המוחין נמשכים מהן, מכונים ג' טיפות (לעיל בראשית א' דף רס"ד אות שכ"א) תהומא רבא, פירושו כחות הדין הנמשכים מהבינה, (כנ"ל בראשית א' דף רס"ג ד"ה לבתר תהומא רבא').
וז"ש בסטרא דתותי קלא דברדא בצד שמתחת הקול של ברד, שהוא הקול של מעלה מבינה, סלקין קוטרי כלהו בכתפא. עולים כל הסבכים, דהיינו שהם נפתחים ומושגים. בכתף, שהוא בחינת מוחין דג"ר דאחורי הגוף. כי קול הברד כולו טוב בלי רע. וע"כ כל סבכי הדינים מקבלים בו את תקונם. ומפרש יותר. מתכנשי בחד טיף, כל האורות מתאספים בטפה אחת מג' הטפות חולם שורק חירק, והיינו בטפה דשורק, שכל הדינים נמשכים ממנה כל עוד שלא נתחברה בטפה דחולם, ולפיכך, ועאלין בגו נוקבי דתהומא רבא, שמכח הדינים דשורק הם נכנסים בהנקבים של תהום הגדול, כלומר שבאים בדינים דבינה, שה"ס קול של מעלה כנ"ל. ואז אתעבידו חמש בחד, שכל החמשה ספירות כח"ב תו"מ, נכללו בקול אחד הנזכר, דהיינו אפילו המלכות שהיא קול של מטה נכללה ג"כ בקול הזה של מעלה, הנק' קול הברד. וקול המלכות עצמה לא ישמע, כי לולי נגלה קולה, היו המוחין מסתלקין, (כמ"ש בבראשית א' דף קס"ז ד"ה תו מן המדבר, ודף ז' ד"ה וכבר ע"ש) וע"כ אומר הכתוב הכצעקתה, לשון יחיד, כי אין כאן אלא קול אחד.
וז"ש חד איהו, כד איכא צלילין קלין, מתי כל החמשה אחד, הוא כאשר יש קולות צלולים, כלומר, שקול העב של מטה אינו נשמע בהם, דכלהו אתעבידו חד. שכולם נעשו קול אחד. וקול של מטה אינו מעורב בהם. כי קלא דסליק מתתא דהיינו קול של מלכות עצמה, עאל בינייהו ואתמשכו כחד, בא ביניהם, בין הקולות של מעלה, ונמשך עמהם יחד, כלומר שנבלע בהם ואינו נשמע. וההוא קלא, וקול ההוא של מעלה, הנשמע. סלקא, בסוד נקודת החולם, ונחתא, בסוד נקודת השורק, תבעא דינא, בסוד הדינים הנמשכים מהשורק מטרם שנכללה בחולם. לאתמשכא לתתא, כדי שתוכל להמשך ולהאיר למטה. כד האי קלא סלקא למתבע דינא, כדין אתגלי קב"ה לאשגחא בדינא, באותה שעה שהקול עולה לתבוע דין, דהיינו בשעת שליטת נקודת השורק, אז נתגלה הקב"ה להשגיח בדין. פירוש כי התגלות הקב"ה ה"ס אור החכמה, ואחר התכללות הקוין זה בזה היא נמשכת משליטת נקודת השורק, שאין אור החכמה בשום קו אלא בר, (כנ"ל ב"א דף ט"ו ד"ה ההיא) אמנם בעת ההיא הוא משגיח בדין, אבל לאחר התכללות הקוין זה בזה הוא מאיר ברחמים.
ומשמיענו בזה, ביאור הכתוב. אשר, ארדה נא, היינו מנקודת החולם, שהיא חסד אל נקודת השורק שהיא דין, שזה נבחן לירידה כנ"ל. ואראה, כי שם בנקודת השורק יש ראיה, שה"ס אור החכמה כנ"ל, הכצעקתה, הבאה אלי, הוא צעקת הקול האחד לתבוע דין, שבזמן שליטת השורק כי גילוי החכמה היא במיוחד בעת הצעקה הזו, כנ"ל, כד האי קלא סלקא למתבע דינא כדין אתגלי קב"ה לאשגחא בדינא. כי אין גילוי חכמה בנקודה אחרת זולת נקודת השורק, כנ"ל.