זהר

רטו) בשעתא דתב אדם בתיובתא, ואהדר כמלקדמין לשמשא בנוקביה, מה כתיב, ויולד בדמותו כצלמו, דדא הוא מתיקונא דגופא ורוחא כדקא יאות, וכתיב יש הבל אשר נעשה על הארץ, ואהדרו אתוון לשירותא דשי"ן תיו, דכתיב כי שת לי אלהים זרע אחר תחת הבל. שת הוה בצלם ודמות. דקדמאי לאו הכי, ומהכא אתבני עלמא בגוונא אחרא דאלפא ביתא, קינן מהללאל ירד, אתוסף את לתקנא עקימא.

פירוש הסולם

רטו) בשעתא דתב אדם וכו': בשעה שאדם חזר בתשובה, וחזר כבתחילה לשמש בנוקביה, מה כתוב, ויולד בדמותו כצלמו. כי זה הוא מתקון הגוף והרוח כראוי. וכתוב יש הבל אשר נעשה על הארץ. וחזרו האותיות להתחלה של שין תיו, שכתוב, כי שת לי אלקים זרע אחר תחת הבל. שת היה בצלם ודמות, והראשונים, קין והבל, לא היו כן. ומכאן נבנה העולם באפן אחר של אלפא ביתא. קינן מהללאל ירד. נתוסף אות נ' בקינן על קין, כדי לתקן העקום שבקין.
ביאור המאמר. צלם ודמות ה"ס לבושי מוחין המקובלים מז"א ומלכות. צלם הוא לתקון האורות נפש רוח, המקובל מז"א. דמות הוא לתקון הגוף, המקובל ממלכות. וז"ש (באות רי"א) ודא הוא בדמותו כצלמו אתעביד בתקונא דגופא, שה"ס דמות. ובתקונא דנפשא שה"ס צלם. בארח מישור, היינו בקו אמצעי, שאינו נוטה לא לימין ולא לשמאל אלא ביושר.
וכמו שיש דכר ונוקבא בקדושה, כן יש דכר ונוקבא בסטרא אחרא. הדכר שבס"א נקרא סמאל, והנוקבא נקראת נחש. וההפרש ביניהם הוא, כי כל ענין הסטרא אחרא, הוא, להתאחז בהארת חכמה שבשמאל, מן המלכות, ולהמשיכה ממעלה למטה. והדכר שהוא סמאל הוא המתאחז באור, אבל אינו מושך אותו מלמעלה למטה, אלא אחר שסמאל נתאחז באור, הוא מתחבר עם הנוקבא שלו, שהיא נקראת נחש, והיא הממשיכו ממעלה למטה. ואם הנחש אינו מחובר עם סמאל, אין הנחש יכול להזיק כלום, כי אין לו מה להמשיך למטה. וז"ש (באות רי"ב) ונחת רכיב על נחש תקיף, שאם לא היה סמאל מחובר ורוכב על הנחש, שהוא הנוקבא שלו, לא היה יכול לעשות כלום, כי אינו יכול להביא המשכתו למטה. וז"ש, כדין אתחבר סמאל בההוא נחש, ואתעבידו הד, ואז היו יכולים להמשיך האור מלמעלה למטה. והיינו על ידי פיתוי לחטא של עץ הדעת. כי ע"י אכילת עץ הדעת נתנו כח לסמאל, להתאחז בהארת החכמה שבשמאל שבמלכות, אשר הנחש המשיכה תיכף ממעלה למטה, שעם זה פגם בעץ החיים שהוא קו האמצעי השומר על הארת החכמה שבשמאל שלא תמשך למטה (כנ"ל בפלפה"ס אות ל"ב), וע"כ גרם המיתה. כי הפירוד של עץ החיים מן המלכות, גורם מיתה לעולם.
וז"ש (באות רי"א) נחש אטיל זוהמא בחוה, כי הנחש שמשך האור ממעלה למטה בפרוד מן עץ החיים, הטיל זוהמא באור, דהיינו בפריו של עצה"ד. שהוא גרם המיתה ע"י המשכתו ממעלה למטה. וההוא זוהמא מכשכשא הוה במעהא ולא יכיל לאצטיירא, כי אחר שנבלעה בה זוהמת הנחש, שוב לא יכלה להתעבר עם זרע של קיימא, כי צורת נשמת חיים לא יכלה להצטייר במעיה. כי אותו גורם המיתה היה סוער במעיה.
וצריך שתדע סוד כ"ב אותיות שיש בכל מדרגה, שהן כ"ב אורות בצורות מיוחדות, שמהם ומצירופיהם יוצאים ומתגלים כל מיני האורות באותה המדרגה. ובדומה לכ"ב אותיות שבספר החכמה, שכל ההשכלות המובאות בספר החכמה, מתגלות רק ע"י צירופי כ"ב אותיות. וכ"ב אותיות מספיקות לכל מיני הגילוים שבו. כך הם כ"ב אותיות הרוחניות שבמדרגות העליונות. וז"ש (ראות רי"ב) דעד לא חטא אדם, הוי אתוון דאלפא ביתא מתתקנן ביה ומתציירין ביה בהאי עלמא. שמטרם שחטא בעץ הדעת, היו כ"ב אותיות הרוחניות שבהארת נשמתו, מתוקנות בו, להצטרף ולהצטייר בכל מיני גילוים, להאיר לו בעוה"ז. כיון דמטא לכ"ף, כף, ה"ס כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת. שע"י עבודות ועלית מ"ן המשיך סוד בית הקבול המכונה כף, אל המלכות, שאחר שקנתה המלכות בית קבול הזה, היא חוזרת להיות פנים בפנים עם ז"א. וכל מה שהתחתון גורם לעליון זוכה בו גם התחתון, ולפיכך, גם אדם שהיה עם חוה דו פרצופין דבוקים זה בזה, זכו עתה להפרד זה מזה מדבקות האחורים, ונעשו ונתקנו לב' פרצופין, שיוכלו להזדווג פב"פ. וז"ש, כיון דמטא לכ"ף, דאתתקנו דכר ונוקבא בחביבו וכו', שעי"ז שאדם גרם במעשיו כף אל הנוקבא דז"א, ולהחזירה פב"פ עם ז"א, זכה גם הוא להתתקן עם חוה, להיות דבר ונוקבא פנים בפנים באהבה וחיבה.
וכיון שנתחברה המלכות עם ז"א פנים בפנים. נפסקה יניקת סטרא אחרא מן המלכות. וז"ש, ומיד אבאיש לסמאל ברקיעא, כי נפסקה יניקתו מן המלכות, ונחת רכיב על נחש תקיף ואתחזי קמיה, מיד אתערבו אתוון, תיכף כשאדם ראה אותם, נתערב ונתקלקלו צירופי האותיות המתוקנים של הקדושה. ומשמיענו בזה דבר עמוק. כי במקום הקדושה לא יבא הס"א. וכן במקום הס"א לא תבא הקדושה. וא"כ איך יכלו סמאל והנחש לבא לאדם ולאשתו שהיו בקדושה, ולפתותם. וז"ש, ואתחזי קמיה, שמתחילה לא יכלו לקרב אליו, אלא שנראו לפניו, ומתוך שאדם לא דחה אותם תיכף ומיד, אלא הסתכל בהם, אז נסתלקה ממנו הקדושה, וז"ש, אתערבו אתוון, שנסתלקו ממנו צירופי האותיות שעליהם נגלתה הקדושה. ואז יכלו סמאל ונחש לקרב אליו ולהתלבש בו, ולפתותו לאכילת עצה"ד. וז"ש, (באות רי"ג) כדין אתחבר סמאל וכו' ונטלו אתוון שאז נעשו סמאל ונחש אחד כנ"ל, והאותיות, שהיו כלים לקדושה, לקחום עתה, ס"מ ונחש, לרשותם. ועבדו מתמן ולהלאה אומנותא בישא, דהיינו שהמשיכו החכמה ממעלה למטה, שהוא הלעומת של אומטתא דקדושה של קו האמצעי, שהוא תקן שהחכמה תאיר דק ממטה למעלה (כנ"ל אות קמ"ט) באתוון צד ציד והיינו צ"ץ. שב' אותיות והיינו צ' ץ' המשיכו למלות צד ציד, שהן ראשי תיבות צד ציד. וצדו לון בפתויא בישא, כי צדו בפתוים הרע את אדם וחוה, שיאכלו מעץ הדעת. והפילו אותם ברשתם.
והנה מאומנותא בישא, שהיא המשכת החכמה ממעלה למטה, כנ"ל, נמשכת אומנותא דשקרא, דהיינו שמעשיהם שוא ושקר, כי האור אינו נמשך להם למטה, כמו שמבטיחים, מפני שהאור הנמשך ממעלה למטה מקלקל אומנותא דקו האמצעי המיחד השמאל והימין זב"ז (כנ"ל אות קמ"ט) וכיון שנפרד השמאל מימין, תיכף נקפאים אורותיו (כנ"ל בראשית א' דף רמ"ז ד"ה ימא דקאפו) ונמשך להם קרירות וקפאון. ונמצא שהאומנות הרעה שלהם היא אומנות של שקר, שלא פעלו כלום במעשיהם. והתהפכות האור לקפאון, מרומז באות קוף, שהוא לשון קפאון. ולאחר שהאור נקפא, נאחזים בו דינים רעים הממיתים את החוטא. בסו"ה לפתה חטאת רובץ. והרע הזה מרומז באות ר' שהוא ר"ת רע.
וז"ש (באות רי"ג) ועבדו אומנותא יתיר באתוון ק"ר אומנותא דשקרא, שעושים האומנות שלהם ביותר, להפך האותיות דאלפא ביתא, לרעה, בב' אותיות ק"ר, שהקוף, מורה שנתהפך האור לקפאון, והריש, מורה שנעשה לגורם רעה, כנ"ל. ונמצאת אומנותם אומנות של שקר, שכל מעשיהם היו שוא ושקר. וזה היה בגין דאהדרן לאתהפכא אתוון באומנותא בישא, שמשום שעשו אומנותא בישא להמשיך האור ממעלה למטה, ולהפריד השמאל מן הימין, ע"כ נהפכו האותיות ק"ר לקפאון ולרעה. ומלבד זה יש עוד ב' רמזים באות קוף, בשביל החוטאים, רמז א' שיש לה רק רגל אחת נמשכת למטה. וזה מורה שאין ממש במעשיהם כי על רגל אחת אין קיום ועמידה. רמז ב', כי קוף רומז על החיה שנקראת קוף, שהיא דומה לפני אדם. וכן האור הזה הנמשך ממעלה למטה, משמאל בלי ימין, אין הדמיון שלו אל אור אמיתי, אלא כמו דמיון הקוף אל פני אדם. וז"ש קו"ף, דלא יכיל לקיימא, צורת האות ק' מורה שאינה יכולה לעמוד ולהתקיים דלית ליה רגלין, כי אין לה אלא רגל אחת. ועוד רומזת אות קוף כקופא קמי בני נשא לית ליה קיומא, שאין לו קיום ודמיון אל אור אמיתי, אלא כמו דמיון פני הקוף בפני בני אדם. רי"ש רע. ה ר' היא ר"ת רע. שדין רע נאחז בו הגורם את המות. וז"ש, אלין אתהפכו באומנותא בישא, שאלו האותיות ק"ר נהפכו לרמזים רעים מחמת אומנות הרעה שעשו, להפריד השמאל מימין, עד דנפלי אדם ואתתיה, שנגזר עליהם המות.
וז"ש (באות רי"ד) ובאלין אתוון ק"ר אולידו בנין, שבעוד שהאותיות ק' ר' הנ"ל שלטו עליהם, דהיינו הקפאון והרע, הולידו בנים, שהם קין והבל. וע"כ, ולא בקיומא, שלא היו בני קיימא, והקפאון והרע שבאותיות ק"ר, הם זוהמא של הנחש שנבלע בחוה, מההוא זוהמא אתיליד קין. כי רק קין נולד מזוהמת הנחש, ולא הבל. ובגין כך אשתכח קטולא וכו'. וע"כ היה רוצח וכו', ואתעכבו אתוון עד הכא, שעד אות ר' נפגמו האותיות.
וז"ש (באות רט"ו) בשעתא דתב אדם בתיובתא, אחר שחזר אדם בתשובה ונטהר מן הזוהמא של הנחש, ואהדר כמלקדמין לשמשא בנוקביה, מה כתיב ויולד בדמותו כצלמו, דהיינו שחזר היחוד העליון דימין ושמאל ע"י קו האמצעי, וחזר הזווג דז"א ומלכות, אז המשיך צלם מז"א, שהוא תקון הרוח. ודמות המשיך ממלכות, שהיא תקון הגוף, וז"ש דדא הוא מתקונא דגופא ורוחא כדקא יאות. שצלם ודמות מתקנים הגוף והרוח כראוי, שיהיו בני קיימא. וכתיב, יש הבל אשר נעשה על הארץ. דהיינו אותם שאין להם תקון הרוח, הם הבל בלבד, שאין להם קיום. ואהדרו אתוון לשירותא דשי"ן תי"ו, כי הם נשארו ולא נפגמו, כנ"ל, דכתיב, כי שת לי אלקים זרע אחר תחת הבל. כי שת היה בצלם ודמות, והראשונים, קין והבל, לא היו כן. ומהכא אתבני עלמא בגוונא אחרא דאלפא ביתא, דהיינו בסדר תשר"ק, שהוא אלפא ביתא למפרע (כנ"ל בזהר בראשית ב' אות שע"א).