זהר

רז) כדין עלמא עלאה בחדוה, בשעשוע, אתיב לגבה, ואמרת המעט קחתך את אישי, כאמא, לגבי ברתא. ואי הכי בעלה דעלמא עלאה יעקב איהו. לאו הכי, אלא תיאובתא דאבא תדיר, לאו איהו, אלא לגבי ברתא דנא, דהאי בת, רחימו דיליה לגבה תדיר, בגין דאיהי בת יחידאה בין שית בנין, ולכל אינון שית בנין, פליג לון חולקין ונבזבזן ומתנן, ולה לא פליג, ולית לה ירותא כלום, ועל כל דא, איהו אשגח בה בתיאובתא ורחימו יתיר מכלא.

פירוש הסולם

רז) כדין, עלמא עלאה וכו': אז עולם העליון, משיב לה בחדוה ושעשועים, ואומרת המעט קחתך את אישי וגו', כמו אמא המשעשעת עצמה עם בתה. ולא בתרעומת. ושואל אם כן, משמע, שבעלה של עולם העליון, בינה, הוא יעקב. כי אמרה על יעקב המעט קחתך את אישי, והלא חכמה הוא בעלה של הבינה. ומשיב, אינו כן, אלא תשוקתו של אבא, שהוא חכמה, תמיד, אינה אלא לבת הזאת, שהיא נוקבא דז"א, כי בת זאת, אהבתו אליה הוא תמיד, משום, שהוא בת יחידה בין ששה בנים חג"ת נה"י, ולכל אלו ששה בנים, חלק להם מנות ותענוגים ומתנות, שיש בהם ב' מיני שפע, המכונים עיקר ותוספות: עיקר, פירושו מוחין דו"ק, שלא יחסרו מהם, ומכונים חולקין. תוספת, היינו מוחין דג"ר, שלפעמים חסרים מהם, ומכונה נבזבזן ומתנן. ולה לא חלק ואין לה ירושה כלום. כי הנוקבא אין לה מעצמה כלום, חוץ ממה שנותן לה ז"א בעלה, שה"ס חג"ת נה"י, ששה בנים הנ"ל. ועל כל זה הוא מסתכל בה בתשוקה ואהבה יותר מבכולם.