זהר

רה) ודא הוא דכתיב יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד. יתכנשון דרגין דתחות שמיא, לאתאחדא ביה, למהוי בשלימו לשית סטרין כדקא יאות. ועם כל דא. בההוא יחודא, אצטריך לקשרא ביה יראה, דאצטריך לארכא בדלת דאחד, דדלת דאחד גדולה, והיינו דכתיב ותראה היבשה. דתתחזי ותתקשר דלת דאיהו יבשה, בההוא יחודאה.

פירוש הסולם

רה) ודא הוא דכתיב וכו': וזה הוא שכתוב, ​יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד. שפירושו, תתכנסנה המדרגות שמתחת השמים אל מקום אחד, להיות בשלמות לששה קצוות כראוי. ועם כל זה, ביחוד הזה, דשמע ישראל, צריך לקשר בו היראה, שצריך להאריך בד' דאחד. כי ע"כ הד' דאחד גדולה. והיינו שכתוב, ותראה היבשה, שתראה ותתקשר הד', שהיא יבשה, באותו היחוד.
כבר נתבאר בדיבור הסמוך שיחוד דשמע הוא להמשיך ו"ק דגדלות וז"ש, ודא הוא דכתיב יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד. יתכנשון דרגין דתחות שמיא לאתאחדא ביה למהוי בשלימו לשית סטרין כדקא יאות, כי מקום אחד הוא ו"ק עלאין, ששם מאיר אור א"ס ב"ה באור החכמה, ואומר שיתכללו דרגין דתחות שמיא, שהן שית סטרין דז"א, שהם תחות הבינה הנקראים שמים בערכו של הז"א, אל מקום אחד, שהם שית סטרין עלאין כדי לאתאחדא ביה למהוי בשלימו לשית סטרין כדקא יאות, שיקבלו גם הם אור החכמה, ויתיחדו ו"ק דז"א כראוי. אבל רק בשלימו לשית סטרין, דהיינו לגדלות ו"ק בלבד כנ"ל.
וז"ש, ועם כל דא בההוא יחודא אצטריך לקשרא ביה יראה דאצטריך לארכא בדל"ת דאחד: היינו היראה תתאה, כי אמר לעיל (אות ר"א). רחימו דאקרי שלים, ההוא דהוה בתרין סטרין, בין בדינא ובין בטיבו וכו', וע"ד אור דמעשה בראשית נפק ולבתר אגניז כד אגניז נפק דינא קשיא ואתכלילו תרין סטרין כחדא למהוי שלימו, דא אהבה, כדקא יאות. לאח"ז (באות ר"ב) אומר שגם באהבה זו צריכים לעורר בה יראה (עיין בסולם אות ר"ב ע"ש כל ההמשך). ונתבאר שם שיש ב' בחינות אהבה ויראה, שאהבה ויראה עלאין,נקראות או"א עלאין, ואהבה ויראה תתאין נקראות ישסו"ת. ואין השלימות מקובלת אלא ע"י ב' הבחינות יחד, ולפיכך נעשית גניזת האור בישסו"ת, כדי לגלות אהבה תתאה, שהיא אפילו בעת שנוטל את נפשך, גם צריכה היראה לאתדבקא בהאי אהבה תתאה וידחל למאריה כדקא יאות ולא יקשה לביה, ואז יש לו אהבה ויראה בשלימות. והוא מתדבק באו"א עלאין ובישסו"ת, ומקבל כל הנועם והטוב שבהם.
וזה שאומר כאן ביחוד דק"ש, כי אחר שהעלה את הזו"ן וכלל אותם בשית סטרין עלאין להמשיך את האהבה רבה בזו"ן במלת אחד, שה"ס האור שנברא ביום א' במאמר דויאמר אלהים יהי אור, (כנ"ל אות קצ"ח). הנה ועם כל דא, בההוא יחודא אצטריך לקשרא ביה יראה, כי צריך ג"כ לגלות ולהמשיך בחינת גניזת האור הזה שנעשה בישסו"ת כדי להשתלם גם באהבה ויראה תתאין, כי בלאו הכי לא נקרא שלימות כנ"ל. וז"ש כאן דאצטריך לארכא בד' דאחד, דד' דאחד גדולה, כי אתוון רברבן הן בתבונה, וע"כ הד' דאחד גדולה שהיא רומזת על מקום הגניזו של האור שנעשה בנה"י דתבונה, וע"כ צריכים להאריך בה, ולכוון בגניזו אשר בה, והיינו כדי לאתדבקא גם באהבה ויראה תתאין, כמ"ש והולך.
וז"ש, ותראה היבשה, דתתחזי ותתקשר דל"ת דאיהו יבשה בההוא יחודא: כי אין שלימות באהבה ויראה עלאין שנמשכו בשית תבין דק"ש ע"י מלת אחד, שה"ס יהי אור, זולת ע"י אהבה ויראה תתאין המתגלות ע"י גניזת האור בנה"י דתבונה, הנק' ד' כנ"ל, וע"כ, אחר יקוו המים אל מקום אחד, שה"ס המשכת אור החכמה אל השית דרגין דז"א, שהם תחות שמיא, כתוב ותראה היבשה, שסובב על הד' דאחד שצריכין לארכא ליה ולכוון שהיא נעשית יבשה על ידי גניזת האור, והוא כדי דתתחזי ותתקשר ד' דאיהו יבשה בההוא יחודא שתתראה ותתקשר האי ד', שה"ס התבונה, בההוא יחודא דאור שבאו"א עלאין, שנמשכו בו"ק דזו"ן, כדי להשלים האהבה בתרין סטרין כמבואר.