זהר

רד) וכד איהי סליקת לעילא, ברישא דכל רישין סלקא, ובגינה מלאכייא אמרין איה מקום כבודו, וכד סליקת לא' כגוונא דא איהי תגא ברישיה דא' עטרה על רישיה, כתר, וכד נחתא נקודה לתתא, ואתעטרת, נחיתת ביה כגוונא דא. וכד סליקת אתקרי תנא ברזא דטעמי, וכד נחיתת אתקריאת נקודה. וכד איהי כגוונא דא ? מתיחדת עמיה, וכד איהי תגא על רישיה, אתקריאת אות ז' כלילא מניה אות ברית דאיהי שביעאה דכלא.

פירוש הסולם

רד) וכד איהי סליקת לעילא, ברישא דכל רישין, שאלין בגינה מלאכים, איה מקום כבודו להעריצו: (בתק"ח) כשהיא עולה למעלה, בהראש לכל הראשים, דהיינו לרישא דלא אתיידע, שהיא נקראת רישא דכל רישין, שה"ס א"ס, אז שואלים עליה המלאכים, איה מקום כבודו להעריצו. והיינו העליה שלה מעמוד"א לא"ס, לקבל עי"מ דפנים בפנים, כנ"ל בסו"ה ​ויבן ה' אלקים את הצלע, עש"ה. והנה נתבאר ב' מיני עי"מ שצריכים להמשיך להנוקבא בסוד התפלה, עי"מ דאחור ועי"מ דפנים.
וכד סלקא לא' וכו' איהי תגא ברישא דא' עטרה על רישיה כתר, וכד נחתא נקודה לתתא ואתעטרת, נחיתת ביה כגוונא דא א נקודה לתתא מיניה: וכשהנוקבא עולה לז"א בעת שהיא בצורת א, היא נעשית שם כתר בראשה של הא, וכשיורדת משם בו היא יורדת, דהיינו בהא, ונעשית נקודה למטה מהו, שבתוך הא, דהיינו כזה א, פירוש. כי הא' כוללת ע"ס כי הו' שבאמצע ה"ס הפרסא, וי' עלאה ה"ס כתר וחכמה, וי' תתאה ה"ס בינה וזו"ן שמחזה דז"א ולמטה, שהם נה"י. (כנ"ל דף קכ"ז ד"ה בריש עש"ה) וז"ש כד סלקת לא' דהיינו על ידי מוחין דאחורים, איהי תגא ברישיה דא' כי עולית עד י' עלאה, ששם כתר דז"א. כד נחתא, דהיינו ע"י עי"מ דפנים כנ"ל ביה נחתא ואתעביד א, ובעת שמתמעמטת היא יורדת למחזה ולמטה דז"א, ואינה יכולה עוד לעלות למעלה מפרסא דז"א, ולהשתוות עמו עד הכתר, וזה נבחן שהיא יורדת מתחת הו, שה"ס הפרסא, ונעשית לי' תתאה דא, וכל מה שמקבלת הוא ע"י ז"א בעלה.
וכד סליקת, אתקריאת תגא ברזא דטעמי. וכד נחיתת, אתקריאת נקודה. וכד איהי כגוונא דא , מתיחדת עמיה,: וכשהנוקבא עולה, היא נקראת כתר בסוד הטעמים, וכשיורדת נקראת נקודה, וכשמתיחדת עם הז"א, הוא כזה:  שורק. פירוש, הזהר מרמז איך הנוקבא עולה ויורדת ומתיתדת בדמיון צורת הא'. ומתחילה הוא מתיחדת עמו, בסוד , דהיינו שורק, ואז מקבלת ממנו הקו שמאל, שה"ס עי"מ דאחורים, כי הנוקבא לבחינת עצמותה היא נבנית רק משמאל של הז"א, (כנ"ל דף נ"ב ד"ה שמאלא) ואז מתגדלת ועולה עד קומת כתר שעל הז"א, ומקבלת שם מהטעמים דז"א. ואח"כ מקבלת עי"מ דפנים מא"ס על ידי בנין או"א, ויורדת לנקודות דז"א ואז יורדת מתחת הו' שבא', כנ"ל בדיבור הסמוך. כי אז נעשית לסוד חכמה תתאה. כי טעמים הוא כתר ונקודות היא חכמה. ובעת שמתיחדת עמו בסוד  שהוא שורק, נבחנת שהנוקבא נעשית בסוד הו' שבא', כזה: א, ובעת שעולית עד הכתר, היא נבחנת להי' עלאה כזה: א, ובעת שיורדת נבחנת ליוד תתאה כזה: א. ואל תתמה שלבחינת מוחין דאחורים מכנה טעמים, ולבחינת מוחין דפנים מכנה נקודות, כי זה מתבאר בתקוני זהר (תקון יוד דף כ"ה ע"א) שברזא דטעמי אתקריאת תנועה, מסטרא דנקודה יחודא ע"ש ואין להאריך.
וכד איהי תגא על רישיה אתקריאת אות ז', כלילא מניה אות ברית, דאיהי שביעאה דכלא: וכשהיא כתר על ראשו דז"א, היא נקראת אות ז' שצורת ו' הוא "א, והנוקבא היא כתר על ראשו ז' ואות ברית שהוא יסוד דז"א כלול מאות ז' הזו כי היא שביעי אל הכל. כלומר שיסוד דז"א יש לו ג"כ עטרה על ראשו כמו אות ז', שה"ס עטרה לראש צדיק. ואומר, שהוא מבחינת התכללותו בהנוקבא מעת שעלתה לראש הא' להיות קומת כתר דז"א, כנ"ל, ומבחינה זו של הז' נקראת המלכות בשם שביעי דהיינו ביום השבת, וכן היא מדה הז' לז"ס תחתוניות, שהיא שביעי אל הכל, הן למעלה מחזה בסוד כתר לז"א בסו"ה אשת חיל עטרת בעלה והן למטה מחזה בסוד עטרת היסוד.