זהר

רג) והכי אצטריך בסטרא אחרא דדינא קשיא,להתערא ביה יראה כד חמי דדינא קשיא שריא עלוי,כדין יתער יראה,וידחל למאריה כדקא יאות ולא יקשה לביה. וע"ד כתיב, ומקשה לבו יפול ברעה, בההוא סטרא אחרא דאקרי רעה. אשתכח יראה דאתאחדת בתרין סטרין. ואתכלילת מנייהו, ודא איהו אהבה שלימתא כדקא יאות.

פירוש הסולם

רג) והכי אצטריך בסטרא וכו': וכך צריך לעורר היראה בצד האחר של דין קשה. כי כשרואה שדין קשה שורה עליו, יעורר אז היראה ויירא מפני אדונו כראוי ולא יקשה לבו. ועל זה כתוב ומקשה לבו יפול ברעה. דהיינו שיפול בצד האחר ההוא שנקרא רעה. נמצאת היראה שנתאחזה בשני הצדדים, בצד הטוב והאהבה, ובצד דין הקשה, ונכללת מהם. ואם היראה נכללת בצד הטוב והאהבה, היא אהבה השלמה כראוי.
ביאור הדברים, כי היראה היא מצוה הכוללת כל המצות שבתורה להיותה השער לאמונתו ית', שלפי התעוררות יראתו כן שורה בו האמונה בהשגחתו ית' כנ"ל, וע"כ לא אצטריך לאתנשי יראה בכל פקודין, אין לשכוח היראה בכל מצוה ומצוה כל שכן בפקודא דא, וכ"ש במצות האהבה שצריכים לעורר עמה היראה, כי במצות האהבה, היראה מתיחדת בה ממש כנ"ל. וע"כ צריכין לעורר היראה בב' הסטרין של האהבה, הן באהבה בעת טיבו ותקונא דארחוי, והן בהאהבה בעת דינא קשיא, כמ"ש והולך.
וז"ש, אצטריך יראה לאתדבקא בהאי היך אתדבקת אהבה: מורה שלא נטעה בדבריו במה שאמר שאהבה שלים הוא בעת שנוטל נפשו, דהיינו בעת דינא קשיא, ונחשוב שהכוונה היא שלא לפחוד כלום מפני הדין הקשה, רק להתדבק באהבתו במסירות נפש בלי שום יראה. וזהו שמסיים דאצטריך יראה לאתדבקא בהאי היך אתדבקת אהבה, שגם את יראה צריך לעורר בעת ההיא כמו שמעורר את רחימו שלים.
והנה חוזר על ב' הסטרין של האהבה שמביא לעיל, דהיינו בין בדינא ובין בטיבו ותקונא דארחוי, ואומר שצריכים לעורר היראה בב' הסטרין של האהבה, שבעת הטיבו ותיקונא דארחוי, צריך לעורר יראה מפניו ית' שמא יגרום החטא ויתקרר מאהבתו ית', ונמצא בזה שכולל היראה באהבה. וכן בסטרא הב' של האהבה בעת דינא קשיא יעורר יראה ממנו ית', ולא יקשה לבו ויסיח דעתו מן הדין, ונמצא בזה, שגם כאן כולל היראה באהבה, ואם נוהג כן נמצא תמיד באהבה שלימה כראוי להיות. ועל התכללות היראה באהבה בסטרא דטיבו מביא הפסוק אשרי אדם מפחד תמיד, ודורש את המלה תמיד, שמשמע אפילו בעת שהשי"ת עושה טובות עמו צריך ג"כ לפחד ממנו, והיינו שמא יגרום החטא. ועל התכללות היראה באהבה בסטרא דדינא, מביא הכתוב מקשה לבו יפול ברעה, שהמשמעות היא שאין להקשות לבו בעת הדין משום טעם שבעולם, כי אז יפול לס"א דאקרי רעה. אלא שצריכים, אז לעורר ביותר את היראה לירא מפניו, ולכלול היראה באהבה שלים שלו שבעת ההיא. אמנם הן היראה הראשונה והן היראה השניה אינן ח"ו לתועלת עצמו, אלא רק מפחד שמא ימעט בעשית נ"ר ליוצרו והבן היטב.
והנה נתבארו היטב ב' הפקודין הראשונות שפקודא קדמאה היא היראה והיא כללא של כל התורה ומצות, והיא בראשית ומתבארת בפסוק הראשון. והיא ​בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. כלומר, שהיראה שהיא ראשית, ממנה יצאו השמים והארץ שהם זו"ן וענפיהם שהם בי"ע. ​והפסוק הב' הוא פירוש ענשה, שהם ד' מיתות: תהו הוא חנק, בהו סקילה, חושך שריפה ורוח הרג. ופקודא תנינא, היא אהבה, והיא מתבארת בכתוב ויאמר אלהים יהי אור וכו'. ויש בה ב' סטרין: סטרא א' היא, בעותרא, ובארכא דיומין וכו'. סטרא ב' היא בכל נפשך ובכל מאדך. דהיינו בעת שנוטל הנפש והמאד שלך תהיה האהבה שלימה, כמו בעת שנותן לך עותרא ואורכא דיומין וכו', אשר בכדי לגלות אהבה זו, נגנז האור דמעשה בראשית וכד אגניז נפק דינא קשיא כנ"ל, גם צריכין לאכללא היראה באהבה בב' הסטרין שלה: בסטרא א' צריכין לירא שלא יגרום החטא ותתמעט אהבתו, ובסטרא ב' צריכין לירא מפני הגניזו, שהוא הדין שהש"י דן אותו, וזהו לפי פשוטן של דברי הזוהר. אמנם כדי להמשיך בשאר הפקודין, צריכין לבאר הדברים בעמקות יתירה, בדרגין עלאין דאצילות.
ודע, כי ד' האותיות דשם הוי"ה שהן חו"ב תו"מ, נקראות בדברי הזהר בשם יראה, אהבה, תורה, ומצוה. הי' שהיא חכמה נקראת יראה, ה' ראשונה שהיא בינה נקראת אהבה. הו' נקראת תורה. ה' תתאה נקראת מצוה. (כמ"ש בזוהר בראשית בהשמטות דפו"י דף רס"ה ע"א ובזוהר נשא י' אות ל"ז).
וז"ש בראשית וכו' פקודא קדמאה וכו' פקודא דא יראת ה' דאקרי ראשית. פי' כי פרצוף א"א הוא הכלל דכל עולם האצילות המאיר לכל העולמות דרך הלבושין שלו, הנקראים או"א וישסו"ת וזו"ן. והוא נקרא ג"כ בשם חכמה סתימאה, משום שהחכמה שלו נסתמה בראשו עצמו, ואיני משפיע ממנה כלום לעולמות, ורק הבינה דא"א מאירה לעולמות, ולפיכך בינה זו נקראת ראשית, להיותה הראשית והשורש לכל העולמות, ונקראת יראת ה', דהיינו יראת הרוממות, בגין דאיהו רב ושליט עקרא ושרשא וכו' וכלא קמיה כלא חשיבין. וממנה יצאו הזו"ן הנקראים שמים וארץ, וזה שעור הכתוב. בראשית, עם יראה, ברא אלהים שמים וארץ, שהם זו"ן.
וז"ש דכתיב ראשית חכמה יראת ה', יראת ה' ראשית דעת, בגין דמלה דא ראשית אקרי, כי המוחין הם חב"ד, אמנם החכמה של המוחין, אינה חכמה ממש דא"א, אלא רק בינה דא"א כנ"ל, כי הבינה דא"א כשעולה לראש דא"א, היא חוזרת שם להיות חכמה, ומשפעת חכמה לפרצופין. ונמצא שהבינה שהיא יראה היא ראשית אל החכמה, וז"ש, ראשית חכמה יראת ה'. וכן היא ראשית אל הדעת, כי הדעת ה"ס שורשי הזו"ן, שהם מעלים אותה לראש דא"א לקבל חכמה, וע"כ גם הזו"ן מקבלים חכמה ממנה. וז"ש יראת ה' ראשית דעת. ודברי הזוהר שמכאן ואילך, הם כמ"ש לעיל.
וז"ש, פקודא תניינא דא איהי פקודא, דפקודא דיראה אתאחדת בה, ולא נפקא מינה לעלמין, ואיהי אהבה, כי החכמה נקראת אהבה, כי הי' דהוי"ה ה"ס עצם הבינה, דהיינו ג"ר שבה, והן או"א עלאין, והן בחינת אוירא דכיא, ואור החכמה סתים בהן, כנ"ל אות ז' ד"ה וז"ש דהאי) ומקום גילוי אור החכמה הוא מז"ת דבינה. הנקראות ישסו"ת, שהם ה' ראשונה דהוי"ה, וע"כ הם נקראים אהבה, והוא פקודא תניינא בתר היראה, משום שחכמה זו אינה מקובלת מחכמה דא"א עצמה אלא מהבינה שהיא יראה כנ"ל. ואומר דיראה אתאחדת בה ולא נפקא מינה לעלמין, שהבינה מיוחדת תמיד בחכמה ואינה נפרדת ממנה לעולם. ובכל מקום שיש בינה נמצאת עמה בהכרח גם חכמה, כי חכמה ובינה דבוקות תמיד זו בזו, ולא תמצא לעולם חכמה בלי בינה או בינה בלי חכמה. ומשמיענו בזה, שאע"פ שאמר כי פקודא קדמאה היא יראה, דהיינו בינה, אל תטעה שהיא בינה בלי חכמה, וכן בפקודא תניינא שהיא אהבה, דהיינו חכמה, אל תטעה שהיא חכמה בלי בינה, אלא שיש חכמה גם בפקודא קדמאה, ויש בינה גם בפקודא תניינא, כי חו"ב כלולות ובאות יחד ואינן נפרדות לעולם אלא אנו מכנים אותן לפי השליטה, כי בפקודא קדמאה שהיא או"א עלאין, וג"ר דבינה, שהן עצם הבינה, הנה עיקר השליטה היא בינה, וע"כ קוראים לה יראה, וכאן בפקודא תניינא עיקר השליטה היא חכמה, ע"כ אנו קוראים לה אהבה. וזכור זה ואל תשכח.
וז"ש ומאן איהו רחימו שלים דא אהבה רבה וכו', ודא הוא דכתיב ויאמר אלהים יהי אור, פירוש, כי בראשית מאמר סתים איהי, ועיקר גילוי של בראשית מתחיל במאמר יהי אור, שה"ס עלית הבינה, שהוא ראשית, אל הראש דא"א, שחוזרת שם לבחינת חכמה כנ"ל. ואז נקראת חכמה בינה יחד בשם אהבה רבה, וז"ס המאמר יהי אור, כי הבינה עלתה לא"א ומשפעת אור אל כל העולמות, בסוד אהבה רבה, שהיא חכמה ובינה.
וז"ש בתרין סטרין אתפרש אהבה רחימו דקב"ה, אית מאן דרחים ליה מגו דאית ליה עותרא, אורכא דיומין וכו' דרחים ליה למאריה, כמה דתנינן, אפילו הוא נטיל נשמתך וכו' וע"ד אור דמעשה בראשית נפק ולבתר אגניז, כד אגניז נפק דינא קשיא, פירוש, כי אומר להלן (בראשית א' דף רפ"א אות שנ"ב). יהי אור לעולם הזה ויהי אור לעולם הבא, פירוש, כי ראה שאין העולם הזה כדאי להשתמש בו עמד וגנזו בעוה"ב, שהוא למעלה מפרסא מגו מעוהי דא"א, ששם הוא בחינת עולם הבא, דהיינו במקום עמידת או"א עלאין ג"ר דבינה, המסתיימות בחזה דא"א, ששם הפרסא המבדלת בין מים עליונים, שהם או"א עלאין, ובין מים תחתונים, שהם ישסו"ת וזו"ן. כי מחזה ולמטה דא"א נחשך האור ואינו מאיר עוד, וישסו"ת העומדים מחזה עד הטבור דא"א, שהם ז"ת דבינה כנ"ל, הנה האור גנוז שם ואינו מאיר בהם.
ונמצא שהבינה נחלקה לב' סטרין, כי ג"ר שבה, שהן או"א עלאין העומדים למעלה מחזה דא"א בסוד מים עליונים, הרי האור מגולה בהם, והזוכה למדרגת או"א עלאין נמצא שיש לו עושר ואריכות ימים, ובנים כשתילי זיתים מסבבים לשולחנו, ושולט על שונאיו, ואורחוי מתתקנן ליה, וכל אשר יעשה יצליח. אמנם ז"ת דבינה העומדות למטה מחזה דא"א בסוד מים תחתונים, כבר האור נגנז מהן, ואותם המקבלים מהן, צריכים לאהוב את השי"ת בבחינת, אפילו הוא נוטל את נפשך. וז"ס ב' סטרין דאהבה, שהן ג"ר וז"ת דבינה מבחינת הימין שבה דהיינו אהבה. וזה נעשה ע"י גניזת האור דמעשה בראשית. והזוכה להיות שלם באהבתו ית' הן בבחינת אהבה דאו"א עלאין והן בבחינת אהבה שבישסו"ת, דא אהבה כדקא יאות.
ואומר שצריך להכליל את היראה בב' סטרין הללו של אהבה, כי בסטרא דאו"א עלאין אצטריך לאתערא יראה ולמדחל, דלא יגרום חובא. ועד"ז בסטרא דאהבה דישסו"ת יתער יראה וידחל למאריה כדקא יאות ולא יקשה לביה, דהיינו כי חכמה ובינה שהן אהבה ויראה, דבוקות תדיר זו בזו, ולפיכך יש להכליל בחינת הבינה, שהיא יראה, הן בג"ר דבינה שהן או"א, והן בז"ת דבינה שהן ישסו"ת. ואז אשתכח יראה דאתאחדת בתרין סטרין ואתכלילת מנייהו, ודא איהו אהבה שלימתא כדקא יאות. ויש כאן שתים שהם ארבע, כי אין אהבה אלא בב' סטרין, שהם ג"ר וז"ת דבינה, ואין אהבה שלים בכל אחד מב' סטרין אלא אם יש בכל אחד מהם יראה. כי לא תצוייר כלל חכמה בלי בינה, שהיא אהבה בלי יראה.