זהר

ק) ויכל״ו ע״ב שמהן דשמא מפרש. ועליה אתמר ללב״י גליתי. ולאברי דאינון רמ״ח פקודין דאורייתא לא גליתי.

פירוש מעלות הסולם

ק) ויכל״ו ע״ב שמהן וכו׳: מלת ויכלו שבפסוק יום הששי ויכלו וגו׳ בגימטריא ע״ב, רומז לע״ב שמות של שם המפורש, דהיינו ע״ב שמות של ג׳ הפסוקים ויסע ויבא ויט, שה״ס ג׳ הקוים חג״ת המאירים אל המלכות. (סולם פרשת בשלח דף מ״ו ד״ה ביאור) ועליו נאמר ללב״י גליתי, ולאברי שהם רמ״ח מצות עשה שבתורה, שהם חג״ת דז״א עצמו, לא גליתי, כי אין החכמה המכונה ראיה מתגלה, אלא במלכות. הנקראת ל״ב, שה״ס ל״ב נתיבות החכמה המתגלים ומאירים במלכות ולא בשום ספירה שלמעלה ממנה.
פירוש: ההפרש בין לב״י שה״ס שם מ״ב, לבין ללב״י שה״ס שם ע״ב, מבואר בזהר פרשת תרומה (אות ק״ט ק״י) וז״ל, שמא דמ״ב אתוון רזא דיליה אבהן שהם חג״ת דז״א שה״ס כ״ב אותיות, דקא מתעטרן בעלמא עלאה, דהיינו בעשר ספירות דישסו״ת, ועלמא עלאה במה דלעילא, דהיינו בעשר ספירות דאו״א עלאין, שביחד ה״ס מ״ב. דהיינו כ״ב דז״א, וע״ס דישסו״ת, וע״ס דאו״א עלאין. ועל דא סליק ולא נחית, שאינו משפיע הארת חכמה ממעלה למטה למלכות, אתעטר גו מחשבה עלאה וכו', דהיינו באו״א עלאין, הנמצאים תמיד בחסדים מכוסים. שמא דע״ב אתוון דוד, דהיינו מלכות, דקא מתעטרא באבהן, שהם חג״ת דז״א, שה״ס ע״ב תיבות שבג׳ הפסוקים ויסע ויבא ויט, שהם משפיעים חכמה אל המלכות, ורזא דיליה סליק ונחית שמשפיע למטה אל המלכות. וזה אמרו ויכל״ו שבכתוב ויכלו השמים והארץ שהם זו״ן הנקראים שמים וארץ כי ז״א נקרא שמים, ומלכות נקראת ארץ, ששניהם נתקיימו ונשתכללו, היינו ע״ב שמהן דשמא מפרש דהיינו חג״ת דז״א המגלים הארתם במלכות, הנקראת שמא, ובה הם מתפרשים כי היא מאירה אל התחתונים. ועליה אתמר ללב״י גליתי, שה״ס שם ע״ב, שבגימטריא ללב״י. ולאברי דאינון רמ״ח פקודין דאורייתא לא גליתי כי החג״ת במקומם עצמם הם מכוסים ונעלמים מחכמה, ואינם מאירים אלא באור החסדים.