קצ) ובזה תבין מ"ש, כי כאשר הזו"ן הם שוין יחד פנים בפנים אז הנצח הוד יסוד דאו"א הם מוחין לז"א, והנה"י דיש"ס ותבונה הם מוחין הנכנסים ברישא דנוקבא. גם תבין מ"ש, כשהיו פב"פ, אז יוצאין ב' בחי' יעקב: אחד בז"א, ואחד בנוקבא, כי האחד שהוא ממוחין דז"א, הוא מאו"א, והב' שהוא ממוחין דנוקבא הוא מישראל סבא ותבונה.
קצ) כאשר הזו"ן הם שוין יחד פב"פ, אז הנה"י דאו"א הם מוחין לז"א, ונה"י דישסו"ת הם מוחין ונכנסים ברישא דנוקבא. היינו בעת שאו"א וישסו"ת מתחברים ונעשים לפרצוף אחד בקומה שוה, שאז מתלבשים נה"י דאו"א עלאין שהם נחשבים בכללם לאבא, והם נעשים מוחין ברישא דז"א. ונה"י דישסו"ת שהם נחשבים עתה בכללם לאמא, הם מתלבשים ברישא דנוקבא. ונמצא ז"א כמו אבא עלאה, ונוקבא כמו אמא עלאה, וקומתם של זו"ן שוה כמו קומת או"א וישסו"ת. והם משתמשים בכתר אחד כמוהם. ואז נקראים זו"ן שני המאורות הגדולים, כמ"ש לעיל.
אמנם יש בענין הזה מפתח נאמן להבין דרכי המוחין דז"א ונוקבא בכל המצבים שלהם. וע"כ הדברים הללו ראוים לתשומת לב ביחוד, ונרחיב הענין עד כמה שאפשר.
ומתחילה צריכים להבין היטב, ענין התחברות או"א וישסו"ת לפרצוף אחד. אשר ג' דרכים מצאנו בהם בדברי הרב. א', הוא המבואר לעיל בדף תתקמ"ו אות ק"נ, שאבא ויש"ס נעשים אחד, ואמא ותבונה נעשים אחד. ב', הוא ע"ד שנתבאר בע"ח בשער י"ט בסוף פ"ח, "שאו"א הם יוד שבשם, ואמא היא כללות ישסו"ת ה' ראשונה שבשם, אך לפרקים אנו קוראים אבא לאבא ויש"ס להיותם שניהם בינה דמ"ה, ואמא נקרא בינה ותבונה, להיותם שניהם בחינת ב"ן לבד, שהיא נקבה" עכ"ל. פירוש: שע"כ אנו קוראים לאבא ויש"ס הנעשים לאחד בשם אבא, משום שהם אז מבחינת בינה דמ"ה, השבה לראש הא"א ונעשים שם חכמה דמ"ה כמו א"א. וכן אמא ותבונה הם שניהם שם בחינת ב"ן לבד, כי קבלו שם בראש דא"א בחינת חכמה דב"ן. וע"ש התחלקות זו דמ"ה וב"ן, אנו מחשבים שניהם לבחינת אבא ואמא, שאבא עם יש"ס הוא מ"ה, ואמא ותבונה היא ב"ן. אמנם מבחינת הזווג נבחנים או"א עלאין לבחינת אבא, וישסו"ת לבחינת אמא. והם שניהם בקומה שוה בעת עליתם בג"ר דא"א, כמ"ש לפנינו. ודרך ג', הוא בשעת התחברותם לאחד, עולה התבונה ומקבלת למקום אמא עלאה, כמבואר בע"ח שי"ד פ"ח, וז"ל "אמנם הזווג להוציא מוחין דז"א הנקראים עיבור ב' היא שירדה הבינה ונתלבשה בתבונה ושם הוא הזווג למטה". פירוש: כי בינה ירדה ממעלתה וקבלה לצורת תבונה, והזווגנעשה בבחינת תבונה שהיא למטה ממדרגת בינה, עש"ה. וכן מבואר בע"ח בש"ד פ"ג. וז"ל, "יש מציאות אחר ג', שלפעמים עולה רחל בכל פרצוף ז"א, כך זאת התבונה היא שוה בארכה כמו הבינה עצמה, שמתלבשת הבינה בהתבונה והם שוות", עש"ה. הרי שהתבונה מקבלת למקום אמא עלאה לגמרי והזווג נעשה עם התבונה ולא כלל עם אמא עלאה.
וצריכים להבין שאלו ג' הדרכים הנ"ל בביאור התאחדות או"א וישסו"ת הם כולם נוהגים כאחד. כלומר, שיש להבין שבעת התאחדותם של או"א וישסו"ת, נבחן הצד דכורא שבהם שהם או"א יחד, שהרי באמא עלאה אין זווג אז, וע"כ היא נכללת באבא. וכן יש להבין מבחינה אחת שגם יש"ס כלול בצד הדכורא, כי הוא זכר ובחי' מ"ה, ונודע שבעת עליתם לא"א נמצא אבא כולו מ"ה ואמא כולה ב"ן, וע"כ מבחינה זו נמצא בהכרח שיש"ס כלול באבא. אמנם מבחינה אחרת יש להבין שגם יש"ס כלול באותה התבונה המשמשת בזווג עם אבא עילאה. והוא, כי נודע שאו"א כחדא נפקין וכחדא שריין, שהן בעת שהם לבר מראש דא"א, והן בעת שעולים ונכללים בראש דא"א, נמצאים נה"י דאו"א נכללים זה בזה, בסוד האי שביל בהאי נתיב יתיב, כמ"ש לעיל. וע"כ נבחן אז גם בתבונה שהיא בבחי' נה"י דכורין דאבא, כנ"ל דף א' תשפ"ז ד"ה וצריכים. ואלו נה"י דכורא הכלולים בתבונה, הם בהכרח מבחינת יש"ס, ולא מבחינת אבא, כי נה"י דאבא הם ממקורם בחינת חסדים מכוסים, כי בחינת הגילוי דהארת חכמה היא רק ביש"ס כנודע. ונמצא ע"כ שנה"י דכורין דתבונה שעיקרה היא חסדים מגולים, הם כלולים מיש"ס ולא מאבא עלאה. ומבחינה זו נבחן שאו"א הם בימין ושניהם בחי' אבא, וישסו"ת הם בשמאל ושניהם בחינת אמא, כלומר בחינת הב"ן המקבל למוחין דע"ב אלו. באופן שכל אלו ג' הדרכים באים כאחד.
וטעם הדבר כבר מבואר לעיל, כי או"א דאצילות הם בחינת בינה דמ"ה, ונמשכים מבינה שיצאה לחוץ מראש דא"א. ולפיכך הם נחלקים לב' בחינות ג"ר וז"ת כמו בינה דאו"י. כי ג"ר דבינה דאו"י, כלומר, מעצם אצילותה עצמה היא בסוד כי חפץ חסד הוא, ואין לה מטבעה שום נטיה לקבלת חכמה. אלא בעת שהאצילה לזו"ן דאו"י, שהוא בעיקר בחינת הארת חכמה בחסדים,הוכרחה הבינה לשוב לבחינת חכמה כדי להאיר הארת חכמה לזו"ן דאו"י. וחזרה זו דבינה לקבל חכמה, נבחן לבחינה חדשה שנתהוה בה, כי כל שינוי צורה הוא מחלק ומבדיל את השינוי ההוא מהצורה הקודמת, והם הנבחנים לישסו"ת, ולבחינת ז"ת שלה, דהיינו שורשי הזו"ן. ומטעם זה כל מקום שתמצא קומת בינה, שהיא נקראת קומת ס"ג, הנה בהכרח יש שם ב' פרצופים בקומה זו, המשונים זה מזה בטבעם. כי ג"ר דאותה הקומה, הכוללים חב"ד חג"ת עד החזה, הם בחי' חסדים מכוסים כמדת ג"ר דבינה. וז"ת דאותה הקומה, שהם בעיקר רק מחזה ולמטה כנודע, הם נבחנים למדת חסדים מגולים. כלומר שצריכים אל הארת חכמה לבחינת הג"ר שלהם, ואין הג"ר דבינה מספיקים להם, כי לחכמה הם צריכים, כמו שהם משורשם מאו"א כנ"ל, והבן זה היטב.
עם זה תבין שעם עלית מ"ן דז"א לאו"א, שאו"א חוזרים אז לראש דא"א, שבינה דמ"ה חזרת לחכמה להשפיע הארת חכמה לזו"ן. הנה אז נבחן שרק התבונה עלתה שם לזווג עם חכמה, דהיינו ע"ד שנתבאר בבינה דאו"י, שחזרת הבינה לחכמה בשביל הזו"ן דאו"י, אינה כבר בחינה בינה עצמה, אלא בחינת תבונה. א"כ גם בפרצופים הוא כן. כי בעת שקומת בינה דמ"ה עולה לא"א ומקבלת חכמה דמ"ה, אין הזווג הזה נעשה באו"א עלאין שהם ג"ר דבינה שאינם משנים מדתם, אלא שבינה קבלה לצורת תבונה, והזווג נעשה עם התבונה לקבל חכמה בשביל הז"א. ועיקר מקבל הקומה הוא בהכרח הג"ר דבינה דמ"ה, השבים לחכמה דמ"ה בעלותם לג"ר דא"א, שהם או"א עלאין שהם ג"ר דבינה, אמנם אינם מקבלים אותם לצרכם עצמם, כי הם בבחינת כי חפץ חסד הוא, אלא שמקבלים אותה כדי להשפיע לישסו"ת, שהם עתה עמהם בקומה שוה, כי הם הצריכים והמיוחסים לקבלת החכמה בשביל הזו"ן. וזה שאומר הרב "שהבינה ירדה ונתלבשה בתבונה והזווג נעשה בבחינת התבונה לבד". וכן זהו שאומר "שהתבונה שוה בארכה כמו הבינה ומתלבשת בינה בתבונה והם שוות".
וכן אומר לעיל (בחלק זה אות קנ"ב), שרחל עלתה במקום לאה ונעשית פנימיות לרחל, ע"ש.כי ענין התחלקות הז"א לב' פרצופים, לזו"ן הגדולים למעלה מחזה שהם בחינת ז"א ולאה, ולזו"ן הקטנים למטה מחזה, שהם בחינת ז"א ורחל, הוא ג"כ מכח הקומת ס"ג שקיבל הז"א. ונמצא אז שזו"ן הגדולים הם בחינת או"א עלאין לגמרי, כלומר שהם תמיד בבחינת כי חפץ חסד הוא כמוהם. וזו"ן הקטנים שהם ז"א למטה מחזה הנקראים יעקב עם רחל, שהיא הנוקבא הנפרדת דז"א, הם בחינת ישסו"ת לגמרי, שהם צריכים להארת חכמה, ואין להם ג"ר אלא מהארת חכמה, ובחינת הג"ר שבזו"ן הגדולים אין מספיקים להם רק לו"ק בלי ראש, הכל כמו שנתבאר באו"א ובישסו"ת. כי מאחר שז"א קבל לקומת ס"ג, כבר נוהג בו הכל כמו באו"א דקומת ס"ג. וזהו שאומר הרב לעיל דף א' תש"ל אות פ"ג, שנוקבא הגדולה דהיינו המלכות דז"א עצמו, המשמשת לו מחזה ולמעלה, היא דוגמת בינה עליונה. ונוקבא הקטנה שהיא רחל, היא דוגמת תבונה, ורחל מתחברת עם הנוקבא הגדולה, דוגמת התבונה המתחברת עם הבינה. דהיינו כמבואר.
ולפיכך גם בעת שזו"ן מקבלים מוחין דע"ב, אין הנוקבא הגדולה דז"א מקבלת המוחין האלו, כי דרכה בחסדים מכוסים כמו אמא עלאה, אלא שנוקבא הקטנה עולה ומקבלת מקומה של הנוקבא הגדולה. ונמצאים אז ממש כמו שביאר הרב באו"א וישסו"ת. אשר או"א שניהם נעשים בחינת אבא. ובחי' ישסו"ת שניהם נעשים לבחינת אמא. ואו"א שהם אבא, מקבלים קומת חכמה ומשפיעים לישסו"ת שהם אמא. כן כאן בזו"ן. שזו"ן הגדולים שניהם נעשים לז"א בלבד. וזו"ן הקטנים שניהם נעשים לרחל בלבד. והם בקומה שוה דוגמת או"א וישסו"ת במוחין דע"ב. וז"א מקבל קומת ע"ב ומשפיע אל הנוקבא, שהיא כוללת זו"ן הקטנים. וכן דרך הב' נוהג ג"כ בז"א ונוקביה, דהיינו שנוקבא הגדולה נעשית פנימית לנוקבא הקטנה, זו תוך זו וקומתן שוין. וכן דרך הג', אשר ז"א הגדול וז"א הקטן נעשים שניהם לז"א ולבחי' מ"ה, ונוקבא הגדולה ונוקבא הקטנה נעשין שתיהן לבחינת ב"ן.
וזה אמרו כאן "כאשר הזו"ן הם שוין יחד פב"פ, אז נה"י דאבא ואמא עלאין הם מוחין לז"א, ונה"י דישסו"ת הם מוחין להנוקבא". כי אין הם שוין פב"פ רק כשהםמשיגים מוחין דחיה, שהוא ע"ב. והנה אז נמצאים זו"ן הגדולים מהם מקבלים נה"י דאו"א למוחין, ונעשים לגמרי בבחינת או"א, שטבעם בחסדים מכוסים, ואינם נוטלים המוחין לצורכם, כנ"ל. ונה"י דישסו"ת נעשים מוחין לנוקבא, כי הנוקבא שהיא רחל נעשית לגמרי כמו ישסו"ת, שכל המוחין לצרכה הם, כנ"ל. ואז נמצאים הזו"ן הגדולים שוים עם זו"ן הקטנים ומשמשים שניהם בכתר אחד כמו או"א עם ישסו"ת.
אמנם ענין זה של התלבשות נה"י דאו"א במוחין דז"א, והתלבשות של נה"י דישסו"ת במוחין דנוקבא, שאומר הרב כאן, אינו נוהג, אלא אחר גמר התיקון, דהיינו אחר שתתגלה המלכות הגנוזה ברדל"א, בסוד הכתוב אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה. כמ"ש הרב לעיל דף תרי"ח אות כ"ג ע"ש. שאין מלכות זו מתגלית אלא במקום רדל"א ולאחר גמר התיקון, ע"ש. וצריכים להבין שאין הרב מדבר כאן מבחינת או"א וישסו"ת שבאצילות, אלא שהוא מדבר מבחינת השלמת האחורים דאו"א וישסו"ת דנקודים. דהיינו שהם יקבלו בחזרה כל מה שנתבטל בהם בסבת שביה"כ, ויחזרו לגדלותם כמו שהיו בעת הגדלות דנקודים מטרם השבירה. שאז היו ג' הראשים דנקודים מלבישים לג' הפרצופים גלגלתא ע"ב ס"ג דא"ק כמ"ש לעיל דף א' תצ"ד ד"ה ואח"ז, ע"ש. שזה לא יתכן רק אחר שיתעלו כל הבחינות דאחורים שלהם שנתבטלו ונפלו מהם בסיבת השבירה, שהם בחי' נה"י דכלים השייכים לכל מדרגה ומדרגה שהיו בהם בעת גדלות נקודים. שעי"ז יוכלו לקבל בחזרה הג"ר דאורות של כל מדרגה, כי נה"י דכלים וג"ר דאורות תלוים זה בזה ובאים כאחד, כמ"ש הרב לעיל. ורק אז יהיו נה"י דאו"א במוחין דז"א, ונה"י דתבונה במוחין דנוקבא, וישתמשו שניהם בכתר אחד.
ותדע, שלאלו נה"י דאו"א דנקודים מכנה הרב פעמים בשם עי"מ דפנימיות, ונה"י דישסו"ת דנקודים הוא מכנה בשם עי"מ דחיצוניות. וטעם הדבר, כי נודע שישסו"ת מלבישים תמיד לבחינת נה"י דאו"א, דהיינו מחזה ולמטה שלהם. והנה נודע שאין הז"א יכול לקבל המוחין אלא דרך ישסו"ת. וא"כ יש לשאול, איך אפשר שז"א יקבל המוחין מנה"י דאו"א דנקודים, אחר שהם מלבישים ומקבלים רק מן ישסו"ת. והענין הוא, שמתוך שנה"י דאו"אמלובשים בפנימיות ישסו"ת כנ"ל, ע"כ יכול הז"א לקבל נה"י דאו"א מבחינת הפנימיות דישסו"ת. ועל פי זה נבחן במוחין דז"א ב' בחינות. א', מוחין דחיצוניות, משום שמתקבלים אליו מישסו"ת המלביש על נה"י דאו"א. כי הוא צריך לקבל מבחינת נה"י דאו"א, להיות חג"ת דנקודים, וחג"ת דנקודים קבלו רק מאו"א עילאין מג"ר דנקודים, כנ"ל. וכיון שמקבל עתה רק מישסו"ת המלבישים, ע"כ נבחנים אלו המוחין אליו בבחי' מוחין דחיצוניות בלבד. ובחינה ב' דמוחין, הם מוחין דפנימיות שהוא מקבל מפנימיות הישסו"ת, דהיינו מן נה"י דאו"א המלובשים בישסו"ת, אשר אז נמצא מקבל המוחין המיוחסים אליו, כמו שקבל מהם בזמן הנקודים.
ועל פי זה כתב הרב להלן דף אלף תת"ב אות קצ"ז, שיש ג' עיבורים בכללם, ב' עיבורים לחיצוניות, ועיבור ג' לפנימיות, שהוא עיבור דז' חודש, ע"ש. וכן אומר, שיש ג' עליות בכלל. א', עלית ז"א לישסו"ת. ב', העליה לאו"א. ג', העליה לא"א. ואין יותר בזמן הזה. והם ג"כ על דרך הנ"ל, שב' העליות הראשונות, הם בבחינת מוחין דחיצוניות, ועליה הג' היא בבחינת מוחין דפנימיות. כי מתחילה הוא עולה לישסו"ת שהם המוחין דחול, שאינו נחשב עליה ממש לז"א, אלא רק להארת ה"ר ממעלה למטה, (כנ"ל בחלק זה אות י"א). כי אז אע"פ שבשעת העלאת מ"ן והזווג, נכללו נה"י דא"א בחג"ת שלו, והז"א עולה עמהם לחג"ת דא"א, דהיינו לרישי כתפין שלו, כנ"ל בחלק י"ד. אמנם אין זה אלא בשעת הזווג, אבל לאחר הזווג חוזר ויורד לנה"י דא"א, כמ"ש שם. אלא שמקבל עמו המוחין גם ברדתו למטה, וע"כ נבחן להארת ה"ר ממעלה למטה. אבל הז"א עצמו לא עלה למקום המוחין. וע"י עיבור זה אינם יוצאים מוחין דהולדה אלא בשביל זו"ן הקטנים הנקראים יעקב ורחל. והם מקבלים תיקונם משלם, רק מבחינת התחלקות האצילות לי"ב פרצופים, דהיינו ד' פרצופי הכתר, עתיק ונוקבא וא"א ונוקבא. וד' פרצופי או"א, או"א עלאין וישסו"ת. וד' פרצופי זו"ן, זו"ן הגדולים וזו"ן הקטנים. ומבחינה זו נשלמו כלהו פרצופי הקטנים די"ב הפרצופים, שהם אריך ונוקבא, ישסו"ת, וזו"ן הקטנים. אמנם כלהפרצופים הגדולים די"ב הפרצופין אין בהם בחינת מוחין שלימים דהולדה לא לזו"ן הגדולים, ולא לאו"א עלאין ולא לעתיק ונוקבא. ותדע, כי כל דבר התחלקות ה"פ אצילות לי"ב פרצופים, לא היה אלא כדי להועיל בחי' מוחין שלימים דהולדה לבחינת הפרצופים הקטנים בו בעת שהפרצופין העליונים שלהם עוד אין בהם שלימות.
ועיבור השני, הוא עיבור דט' חודש, שממנו נמשך העליה הב' שז"א עולה לאו"א עלאין, שהם המוחין הנשלמים במוסף דשבת. ועדיין הוא נבחן לבחי' חיצוניות המוחין דז"א. כלומר, שהם מתקבלים מבחינת ישסו"ת המלבישים לנה"י דאו"א, והם חיצוניות אליהם, ועדיין לא קבל כלום מבחינת הפנימית שלהם, דהיינו מנה"י דאו"א עצמם של הנקודים. כי עדיין לא העלה כלום מהאחורים שלהם שנתבטלו בעת שביה"כ, אלא שהעלה עד עתה רק את האחורים דישסו"ת דנקודים בלבד.
וטעם הדבר, כי נתבאר לעיל, שכל ענין התיקון הוא, להחזיר כל קומת או"א וישסו"ת כמו שהיו בעת הגדלות דנקודים מטרם שביה"כ. וענין זה נעשה ע"י החזרת אחורים שלהם למקומם כמו שהיו בהם בעת הגדלות. גם נודע, שמבחינת מוחין הקבועים באצילות, נמצאים הג"ר דעתיק במקום הג"ר דנקודים, וחג"ת נה"י דעתיק במקום חג"ת נה"י דנקודים. והג"ר דא"א נמצאים במקום ישסו"ת דנקודים שעמדו שם במקום חג"ת דנקודים, כנ"ל בחלק ז'. וא"א מלביש לחג"ת דעתיק שהם עתה במקום חג"ת דנקודים. הרי שראש דא"א הוא ממש במקום ישסו"ת דנקודים. ועם זה מובן מאליו שהמ"ן והאחורים המשלימים לישסו"ת צריכים להעלותם למקום ג"ר דא"א, להיותו בחי' ישסו"ת דנקודים. ועל ידי העלאה זו נשלמים ישסו"ת בנה"י דכלים וג"ר דאורות בכל קומתם שהיה להם בעת גדלות הנקודים, מטרם שביה"כ. אבל המ"ן והאחורים שנתבטלו מאו"א דנקודים, הרי צריכים להעלותם למקום ג"ר דעתיק, להיותם בחינת או"א שבג"ר דנקודים, כנ"ל. אבל העלאה זו לג"ר דא"א, אינה משיב את האחורים שלהם למקום ראשייהו דאו"א דנקודים, שהריהו מקום חג"ת דנקודים ששם מקום הנפילה דאחורים שלהם בעת שנתבטלו. כי האחורים דאו"א נפלו למקום דחג"ת דנקודים, כמ"ש הרב לעיל בחלק ז'. הרי שאין ענין העלאת האחורים דאו"א מתחיל,אלא בהעלתם לג"ר דעתיק, ששם עמדו בעת הגדלות דנקודים, כי אז הלבישו הס"ג דא"ק, והאחורים שלהם שהם נה"י עמדו בג"ר דנקודים, שהוא עתה מקום ג"ר דעתיק, כנ"ל, וזכור זה.
ונמצא עתה בשבת במוסף, שג"ר דאו"א הם במקום ג"ר דעתיק, ונה"י שלהם עוד עומדים במקום ג"ר דא"א, שהם מלובשים שם בפנימיות הישסו"ת הנמצא שם. והממעלה למטה של אלו המוחין דישסו"ת מקבל ז"א העומד בחג"ת דא"א, שהם מקום מוחין הקבועים דאו"א דאצילות. הנה מכל זה הגיע תיקון שלם רק לישסו"ת, כי הם קבלו שם כל האחורים שנתבטלו מהם בעת שביה"כ, להיותם כבר נמצאים במקומם דהיינו במקום חג"ת דנקודים ששם מלבישים עתה הג"ר דא"א. אבל או"א של הנקודים עדיין נמצאים בבחינת אב"א שנשארו בהם אחר נפילת האחורים בעת שביה"כ. כי עדיין לא העלה ז"א את האחורים שלהם, שיוכלו לעלות לס"ג דא"ק ששם עמדו בעת גדלות נקודים. ונמצא גם הז"א לא קבל עוד מהמוחין דאו"א אלו כלום, כי אין המוחין באים אל הז"א אלא תמורת העלאת המ"ן והאחורים, כנ"ל.
וע"כ נקרא עיבור זה, בשם עיבור דט' חודש. כי ו"ק דא"א היו צריכים להכלל בעת הזווג בג"ר שלו, כדי שז"א יעלה עמהם למקום ג"ר שלו, ויעלה שם האחורים והמ"ן, כדי להשלים הישסו"ת בכל קומתו כמו שהיה בעת גדלות נקודים מטרם שביה"כ. והנה יש כאן התכללות של כל הט"ס דא"א, וע"כ נקרא ט' חודש. משא"כ עיבור הראשון אע"פ שגם שם נעשה הזווג בג"ר דא"א, דהיינו באו"א שעלו למזלין, אמנם הז"א לא העלה האחורים דישסו"ת עד הג"ר דא"א, שהרי בעצמו לא עלה רק עד רישי כתפין שלו, שהם חג"ת דא"א. אלא שהזווג נעשה בבחינת הארת ה"ר ממעלה למטה, כנ"ל. אבל כאן בעיבור השני, עלו נה"י וחג"ת דא"א שעליהם מלביש ז"א, אל מקום ג"ר שלו ממש, והשלים שם הז"א לישסו"ת בכל קומתם כנ"ל. וע"כ נק' ט' חודש.
ונמצא שמעיבור הזה הב' לא נתקנו אלא ד' מלכי תנהי"ם דנקודים, שהם הממעלה למטה של הישסו"ת דגדלות. והם בחינת הנוקבא דנקודים, כי בחי' נה"י דז"א מיוחסים תמיד לנוקבא ורק חג"ת שלו נחשביםלעיקרו ועצמותו כנ"ל. ונמצא, שד' מלכי דחג"ת של הנקודים שהם עיקרו ועצמותו דז"א, עוד לא קבלו שום תיקון עתה באלו המוחין דמוסף דשבת. כי עוד לא העלה הז"א האחורים דאו"א דנקודים כנ"ל, וממילא אין מהם התפשטות של ממעלה למטה. ועכ"ז נבחן עתה שנעשה תיקון גם אל החג"ת דנקודים, אלא רק מבחינת חיצוניות. כלומר, ע"י תיקון הראש דישסו"ת שנעשה מלבוש על אלו החג"ת בזמן הנקודים, אחר ביטולם של הראש דאו"א וד' מלכי דחג"ת, שאז קבלו גם החג"ת והאחורים דאו"א שנפלו למקומם תיקון גדול ע"י יציאת הראש הזה דישסו"ת, כמ"ש לעיל בחלק ז' דף תקל"ט ד"ה וטעם. ותדע שאותו התיקון שקבלו שם מטרם ביטול הראש דישסו"ת, מקבלים אותו גם עתה במוחין דמוסף דשבת, ע"י חזרת קומת ישסו"ת למקומו כמו שהיה אז. באופן שהגיע קצת תיקון גם לד' מלכים דחג"ת בכח השלמת קומתו דישסו"ת דנקודים.
ועם זה תבין שבעיבור הא' הנבחן רק להארת ה"ר ממעלה למטה, לא קבלו כל אחד מפרצופי אצילות רק בחינת תוספות של נה"י בלבד. כלומר, שכל אחד מפרצופי האצילות השיג בחינת נה"י מפרצוף שכנגדו בפרצופי א"ק לפי יחסי קומות מ"ה שבה"פ אצילות כי אז עלה ז"א לישסו"ת, שהם מחזה ולמטה דא"א. ותופס עתה ז"א כל בחי' המחזה ולמטה דא"א. ונודע שקומת א"א הוא כקומת ז"א של הנקודים, הרי שקבל עתה כל בחי' נה"י שלו מזמן הנקודים.
וכן ישסו"ת עלה למעלה למקום או"א עלאין דקביעות, שהם במקום ד' מלכי נה"י דנקודים, שזה לא נחשב בהם רק בחי' תוספת נה"י לבד. וכן או"א עלאין עלו למקום ג"ר דא"א, שהוא נה"י דס"ג דא"ק. וכן א"א עלה למקום ג"ר דעתיק ששם בחינת נה"י דע"ב דא"ק, שהוא הפרצוף שכנגדו בא"ק. וכן עתיק עלה לס"ג דא"ק, ששם בחינת נה"י דגלגלתא דא"ק, שהוא הפרצוף שכנגדו בא"ק. הרי שעל ידי מוחין דחול מקבלים כל א' מה"פ אצילות בחינת נה"י של הפרצופים שכנגדם מא"ק.
אמנם ע"י מוחין דשבת במוסף, אז מרויחים כל א' מה"פ אצילות את בחי' החג"ת מה"פ א"ק שכנגדם. כי ז"א עולה ומלביש לאו"א דקביעות, ששם בחינת חג"ת דא"א. ונודע, שא"א תופס ז"ת דעתיק, שהם מקום ז"א דנקודים. ונמצא כי הז"א קבל עתה בחינתחג"ת דא"א, שהוא חג"ת של קומתו בנקודים.
וכן ישסו"ת עלו למקום ג"ר דא"א, והרויחו בחינת חג"ת שלהם מערך ישסו"ת, הנכללים באו"א דגדלות נקודים, שאז הגיע קומתם לס"ג דא"ק, ובחינת נה"י דאו"א, ששמה היו נכללים אז ישסו"ת, עמדו בג"ר דנקודים שבעת הקטנות. ונמצא קומת ישסו"ת מבחינת התכללותם באו"א דגדלות, כמדת גדלם דקומת או"א דקטנות, שהוא במקום ג"ר דעתיק דקביעות. ונודע כי קומת ג"ר דא"א דקביעות, ששם עומדים עתה ישסו"ת נמצאת בחג"ת דעתיק, שהם חג"ת של ישסו"ת ההוא. הרי שגם ישסו"ת השיג מבחינה זו את חג"ת שלהם מזמן הנקודים.
וכן או"א שהם בקומת ס"ג דמ"ה בקביעות, עלו עתה לג"ר דעתיק. והם הרויחו שם קומת חג"ת, מפרצוף שכנגדם בא"ק, שהוא חג"ת דס"ג דא"ק שנתפשט במקום ג"ר דנקודים. כלומר, שהרויחו בחי' הקטנות שלהם דנקודים שהיו שם אב"א, הנבחן רק לו"ק ולחג"ת, כמ"ש בחלק ז'. כי בעת גדלות נקודים עלו או"א והלבישו לקומת ס"ג דא"ק, ונמצא ג"ר שלהם שהם שם בס"ג דא"ק. ועתה שהם מלבישים לקומת הקטנות שלהם שהוא במקום ג"ר דעתיק, שהיו שם אב"א, שהוא חג"ת, נמצא שלא הרויחו עתה רק חג"ת שלהם בלבד.
וכן א"א שהוא קומת ע"ב דמ"ה, עלה עתה לס"ג דא"ק המלביש על מקום חג"ת דע"ב דא"ק, וע"כ הרויח בחינת חג"ת של בחינת עצמו, דהיינו מבחינת ע"ב דא"ק, שהוא הבחינה שכנגד ע"ב דמ"ה שהוא א"א. כמ"ש הרב בשה"כ שבת דף ע"ד, בדרוש סעודת שבת בבקר, שאומר שם שא"א עולה עד מקום הההין שהם כח"ב דחג"ת דע"ב דא"ק, עש"ה. ועי' בשיעור מטי ולא מטי (דף שנ"א אות נ"ג). הרי שגם א"א השיג את החג"ת מפרצוף שכנגדו בא"ק.
וכן עתיק דאצילות עלה אז והלביש הג"ר דע"ב דא"ק, המלביש על חג"ת דגלגלתא דא"א, ונמצא גם הוא שהשיג עתה את בחינת החג"ת מהפרצוף שכנגדו בא"ק. כי עתיק הוא כתר דמ"ה ופרצוף שכנגדו בא"ק הוא גלגלתא דא"ק.
והנה נתבאר היטב, שע"י ב' העיבורים הראשונים נשלמו פרצופי אצילות רק בנה"י וחג"ת דפרצופים שכנגדם בא"ק, שהםנבחנים לפרצופים חיצונים לבד. אמנם מפרצופים הפנימים שכנגדם בא"ק עדיין לא השיגו דבר. ולפיכך נבחנים ב' העיבורים ההם בשם השלמה לחיצוניות בלבד. והיינו משום שגם בבחינת הגדלות דנקודים לא נשלמה אלא החיצוניות שלהם בלבד. כי גדלות דאו"א דנקודים הם עיקר פרצוף פנימי דנקודים, ומאחורים שלהם לא נתעלה כלום עתה בשבת במוסף. וזו ההשלמה שנעשה לישסו"ת דגדלות של הנקודים, הוא בחינת חיצוניות לבד, שהרי הם מלבישים שם על חג"ת כנ"ל, והם ו"ק כלפי או"א דנקודים. ועד"ז לא נשלמו ה"פ אצילות כולם רק בחיצוניות לבד, כמבואר.
ובמנחה דשבת, אז מתחיל העלאת האחורים דאו"א דנקודים. והיינו על ידי העלאת כל הט"ס דא"א דקביעות אל מקום ג"ר דעתיק, ועולה עמהם ז"א עם המ"ן ואחורים דאו"א של הנקודים, ונמצאים או"א משיגים עתה נה"י דכלים וג"ר דאורות שלהם, ונשלמים בכל קומתם כמו שהיו בעת גדלות נקודים, דהיינו שעולים עד ס"ג דא"ק. וכן כל ה"פ אצילות משיגים בחינת הג"ר בהפרצופים שכנגדם בא"ק. כי הז"א מקבל עתה בחינת הממעלה למטה דנה"י דאו"א המלובשים בישסו"ת העומדים בג"ר דעתיק. ונמצא שעולה לג"ר דא"א, העומדים במקום דחג"ת דנקודים, והוא מקבל קומת הממעלה למטה כמו שקבל מג"ר דנקודים.
וכן ישסו"ת עולים עתה לג"ר דעתיק, שהם במקום ג"ר דנקודים, ששם היו נכללים ישסו"ת בנה"י דאו"א דגדלות נקודים בעת שהם עצמם השיגו קומת ס"ג דא"ק. כי לא ירדו להיות ראש במקום חג"ת אלא אחר ביטול הגדלות דאו"א, כמ"ש בחלק ז'. אבל אינם עולים עוד לס"ג דא"ק להיות בקומה שוה עם או"א, שזה לא יהיה רק בגמר התיקון אחר חזרת צמצום א' למקומו הראשון ויתבטלו הפרסאות ובי"ע ישיבו לאצילות כמ"ש להלן. הרי שגם הישסו"ת השיג עתה הג"ר שלו מזמן הנקודים.
וכן או"א עלו עתה לס"ג דא"ק כנ"ל, ששם עמדו בעת הגדלות דנקודים והשיגו את הג"ר שלהם. וכן א"א עלה עתה לג"ר דע"ב דע"ק, שהוא הבחינה שכנגדו בא"ק, כנ"ל. וכן עתיק עלה לג"ר דגלגלתא שהוא הבחינה שכנגדו בא"ק, כנ"ל. הרי שכל ה"פ א"ק קבלו עתה במנחה דשבת את פרצופי הג"ר שלהם, הנקראים פרצופים פנימים. וכן הז"א מקבלעתה מפנימיות הישסו"ת, שהיא נה"י דאו"א המלובשים בהם, כנ"ל. ולפיכך נבחן עיבור זה הג' שהוא בחינת עיבור לפנימיות. אבל ב' עיבורים הקודמים, שא' הוא בעת תפילת שחרית דחול, וב' שהוא נגמר במוסף דשבת, אינם רק לבחינת חיצוניות בלבד. כי הא' הוא להשגת נה"י מפרצופי א"ק, והב' הוא להשגת חג"ת דפרצופי א"ק, כנ"ל. ונה"י וחג"ת נבחנים לפרצופין חיצונים, כי רק פרצוף הג"ר נבחן לפרצוף פנימי, כנ"ל באורך. גם נתבאר אשר בב' עיבורים החיצונים לא נתעלו מבחינת האחורים שנתבטלו מאו"א דנקודים כלום. אלא רק שנתעלו בחי' האחורים שנפלו מישסו"ת דנקודים. ורק בעיבור ג' הפנימי, אז נתעלה מבחינת האחורים דאו"א, כמבואר.
אכן תדע, שאע"פ שבעיבור הג' הנ"ל, נשלמו כל הפרצופים בבחינת הג"ר שלהם, כנ"ל. אמנם לא הגיע להם בעת תפלת המנחה דשבת אלא רק מדת ג"ר המספיק לזו"ן הגדולים בלבד, אבל הזו"ן הקטנים עוד לא קבלו תיקונם משלם, ועדיין חסרים בחינת הג"ר שלהם. באופן, שרק זו"ן הגדולים עלו לג"ר דא"א בעת מנחה דשבת, אבל זו"ן הקטנים נשארו עוד בחג"ת דא"א במקום הלבשת או"א דקביעות, ולא יכלו לעלות לג"ר דא"א. ונמצאו עוד חסרי ג"ר דבחינת השלימות.
וטעם הדבר הוא, כי נודע שבכל מדרגה של ג"ר יש ב' בחינות, שהם גדלות א' וגדלות ב'. אשר גדלות א' היא בחינת נשמה הבאה מבחינת אור דחסדים דג"ר דבינה, שהיא בחינת חסדים מכוסים. ומוחין אלו מספיקים להיות ג"ר רק לבחינת זו"ן הגדולים שגם הם מטבעם בבחינת חסדים מכוסים, כנ"ל. אבל לזו"ן הקטנים, שהם בחי' מחזה ולמטה דז"א, הנה הם צריכים להארת חכמה, ואין החסדים המכוסים דג"ר דבינה מספיקים להם לבחינת ראש ונשמה. וע"כ הם נשארים מחוסרי ראש, כנ"ל באורך, עש"ה. וגדלות ב' היא בחינת מוחין דחיה דאותה מדרגה, שהם הארת חכמה בחסדים, ואז מקבלת נוקבא הגדולה למדת נוקבא הקטנה, ונעשים שניהם פרצוף אחד במדתה של נוקבא הקטנה, שבזה נגדלה נוקבא הקטנה ככל מדת קומת ז"א שוה אליו. כנ"ל (דך א' תשצ"ב ד"ה ומתחלה), שג' דרכים נוהגים בהתאחדות הזו דנוקבא הגדולה עם הקטנה, שהם נמשכים מג' דרכים הנוהגים בהתאחדות או"א וישסו"ת בעת יציאת המוחיןאלו דחיה, עש"ה בכל ההמשך.
והנה בשבת במנחה, נשלם בחינת ג"ר דגדלות א', דהיינו רק בחינת נשמה המספיק לזו"ן הגדולים. ולפיכך נבחן שם גם או"א וישסו"ת לב' פרצופים נבדלים, אשר או"א עלאין עומדים אז בג"ר דס"ג, וישסו"ת רק בג"ר דעתיק שהוא במקום ג"ר דנקודים דקטנות, כנ"ל. ועד"ז מתחלקים בהכרח גם הזו"ן, שרק זו"ן הגדולים הראוים לקבל בחינת ג"ר אלו דנשמה שהם חסדים מכוסים, עלו לג"ר דא"א, והשיגו שם בחינת הג"ר שלהם מזמן הנקודים, כנ"ל. אבל זו"ן הקטנים שאור החסדים מכוסים עושה אותם לבחינת ו"ק בלי ראש, אינם יכולים לעלות עם זו"ן הגדולים לג"ר דא"א. והוא מטעם שכל עוד שלא נתבטלו הפרסאות דצמצום ב', נמצא עוד הפרש פרסא בין טעמים דס"ג שהם או"א, ובין נקודות דס"ג שהם ישסו"ת כמ"ש הרב לעיל (דף שצ"ז ד"ה או"א). וע"כ רק או"א מלבישים לטעמים דס"ג, וישסו"ת נשאר בג"ר דנקודים שהם נקודות דס"ג עש"ה. ונמצאים ע"כ הישסו"ת שהם עוד מחוסרי השלימות עתה במנחה דשבת, כי גם הם אינם נשלמים רק ע"י חזרת או"א וישסו"ת לפרצוף אחד, שאז עולה גם ישסו"ת לג"ר דס"ג דא"ק ונעשים בקומה שוה עם או"א, ע"ד ג' הדרכים שנתבארו לעיל, והבן היטב. אמנם ענין זה של התאחדות או"א וישסו"ת לפרצוף אחד, וכן התאחדות זו"ן הגדולים עם זו"ן הקטנים לפרצוף אחד, מבחינת העיבור דפנימיות, אינו נוהג כלל בזמן הזה, אלא רק בגמר התיקון. ובזמן הזה נמצא תכלית העליה היא רק בחינת גדלות א' דפנימיות הנעשה בשבת במנחה, המספיק רק לזו"ן הגדולים ולא לזו"ן הקטנים כנ"ל.
וטעם הדבר הוא, כי אין הנוקבא הקטנה שהיא רחל, יכולה לעלות לג"ר דא"א ולהכלל בהזווג דמזלין הנוהג שם, רק מבחינת האחור דזו"ן, דהיינו בעת התכללותם בזווג או"א, שז"א נכלל באבא, ונוקבא באמא, ונמצאת הנוקבא משתמשת במ"ן דאמא. כלומר, שאמא נכללת במזלא הנעשה למ"ן שלה, והנוקבא נכללת רק בזווג דאמא עם אבא, אבל המ"ן דנוקבא עצמה אינם שם. כי המזל ונקה, שהיא הנוקבא דמזלין, היא בחינת יסוד דמלכות דצמצום א', דהיינו בחינת בנימין הכלול ביוסף, ואין זו בחינת בנימין אמיתי הבא ממלכות דצמצום א' שהיא בחינתגבורות נקבות. והוא מטעם כי המלכות דצמצום א' נגנזה ברדל"א ואין לה שום זווג במשך שתא אלפי שני עד גמר התיקון, כנודע. וכיון שאין שם המ"ן דמלכות דצמצום א', אלא רק בחינת יסוד דמלכות, שהם גבורות זכרים מבחי' בנימין הנכלל ביוסף, נבחן הזווג ההוא דזו"ן הכלולים שם, רק בבחינת זווג דאב"א, משום שאין לה בחינת המ"ן שלה, שהז"א יוכל להזדווג עמה בבחינת פב"פ. וע"כ אע"פ שהיא עולה לג"ר דא"א שהוא בחינת כתר דז"א, מ"מ אינם משתמשים שם בכתר אחד, כי אינם בבחינת הזווג של עצמם, שהוא על המ"ן דנוקבא, כנ"ל.
ולפיכך לא יצויר שתהיה גדלות הב' בבחינת עיבור דפנימיות. כי אז צריכה הנוקבא הגדולה דז"א לקבל מדתה של הנוקבא הקטנה, ויהיה הז"א מזדווג עם הנוקבא הקטנה בעת היותו בג"ר דא"א. וא"כ צריכים לגילוי המלכות הגנוזה ברדל"א שתהיה לבחי' מ"ן לצורך הנוקבא הקטנה. וכיון שאין זה נוהג עד גמר התיקון, גם הנוקבא הקטנה אינה יכולה להזדווג עם הז"א במקום ג"ר דא"א, שהוא גדלות ב' דפנימיות, מטרם שיהיה גמר התיקון.
אמנם בגמר התיקון אחר שתתגלה המלכות דצמצום א' להיות למ"ן אל הנוקבא הקטנה, יתבטל לגמרי הצמצום ב' עם הפרסאות, ואז ישובו הטעמים דס"ג דא"ק עם הנקודות דס"ג להיות פרצוף אחד (עי' לעיל דף שצ"ז ד"ה או"א, עש"ה). ואז יתיחדו גם זו"ן הגדולים עם זו"ן הקטנים לפרצוף א' בקומה שוה, ויהיו זו"ן הגדולים בבחינת דכר, וזו"ן הקטנים בבחינת הנוקבא, ויעלו שניהם בג"ר דא"א, וישתמשו שם בזווג פב"פ. שזה נבחן ששניהם משתמשים בכתר אחד. וכן ישסו"ת יעלה בקומה שוה עם או"א לג"ר דס"ג בפרצוף אחד, שאו"א עלאין יהיו בחינת הדכר, וישסו"ת יהיו בחי' הנוקבא. כי כל התחלקותם נמשך מהתחלקות הטעמים ונקודות דס"ג לב' פרצופים, ועתה הם שוב מתיחדים כנ"ל (דף א' תשצ"ב ד"ה ומתחלה ע"ש). ונמצא אז שאו"א עלאין הנעשים לבחינת דכר, יהיו הנה"י שלהם למוחין אל הזו"ן הגדולים, וישסו"ת הנעשים לצד נוקבא דאו"א, יהיו הנה"י שלהם למוחין בזו"ן הקטנים, שהם הצד נוקבא דזו"ן הגדולים. ונמצאים זו"ן משתמשים בכתר אחד פב"פ בקומה שוה כמו או"א וישסו"ת.
וזה אמרו (באות קצ"א) "ואז הם שניהמאורות הגדולים לא היא גדולה ממנו ולא הוא גדול ממנה ואינם צריכים זה לזה כלל". דהיינו כמבואר, שבהיות ישסו"ת עם או"א בקומה שוה, ונה"י דאו"א הם מוחין לז"א, ונה"י דישסו"ת הם מוחין לנוקבא, נמצאים גם זו"ן בקומה שוה ואינם צריכים זה לזה. כלומר, כי לפעמים הם בקומה שוה פב"פ גם לפני גמר התיקון, כגון בשבת במוסף. אמנם אז אין נה"י דישסו"ת עצמם מתלבשים בנוקבא, אלא רק המלכות דתבונה שאינה נכללת במוחין שלה עצמה שיצאו על המ"ן דמזלא, אלא ע"י זווג חדש שנעשה בראש הז"א עם המלכות דתבונה הזו, יוצאים המוחין דחיה בשביל הנוקבא. וע"כ נחשבת שצריכה אליו, כי היא צריכה לקבל ממלכות דתבונה אחר התכללותה בעטרא דגבורה שבמוחין דז"א, וזולת זה לא היה לה מוחין דחיה, ולא היתה שוה עמו פב"פ. ומשום זה נחשבת לקטנה ממנו, כי כל מקבל נמצא קטן בהכרח מהמשפיע. אבל בגמר התיקון כשמקבלת את נה"י דתבונה עצמה למוחין, משום שתתגלה המלכות דצמצום א' הראויה לזווג ברדל"א שתצא עליה המוחין דחיה המתיחסים אל הנוקבא כנ"ל, הרי מלכות זו אינה צריכה להכלל בעטרא דגבורה דז"א. ומקבלת הזווג מכח עצמה למוחין היוצאים על המלכות הזו דצמצום א', ואז אין הנוקבא צריכה אליו יותר. וכבר נתבאר ענין זה לעיל.
וזה אמרו (באות ק"צ) "שכשהיו פב"פ אז יוצאים ב' בחינות יעקב: א' בז"א וא' בנוקבא. כי הא' שהוא ממוחין דז"א הוא מאו"א, והב' שהוא ממוחין דנוקבא הוא מישסו"ת". פירוש: כי יעקב הוא אחורים דאבא שנפלו בעת שביה"כ, ותיקונו בא עם מוחין דחיה של הז"א. ולפי"ז אין צריך לצאת בחי' יעקב רק ממוחין דז"א שהוא דכורא ובחינת אבא, ולא ממוחין דנוקבא, שהיא בחינת אמא. וז"ש שעם המתבאר שיש ב' בחינות של אחורים דאו"א. א', מה שנפל מאו"א דג"ר נקודים למקום דחג"ת עד החזה. וב', מה שנפל מישסו"ת שהם הראש הב' שיצא במקום חג"ת דנקודים, והאחורים שלהם נפלו למקום נהי"מ דנקודים. והאחורים הא' שייך לז"א, והב' שייך לנוקבא. א"כ יש בחינת אבא גם בנוקבא כמו שיש בז"א, דהיינו בחי' אבא דאחורים דישסו"ת השייך אל הנוקבא. ותיקונו בא עם המוחין דחיה של הנוקבא ביחוד.
אמנם איןהארת יעקב יכולה לצאת בנוקבא, זולת בעת שהיא עצמה מקבלת נה"י דישסו"ת למוחין שלה, ואינה צריכה לקבל המוחין דחיה מראש הז"א ע"י התכללות בעטרא דגבורה שלו. כי אז יש בה מוחין דאבא בשלימות, בהיותה נכללת בעצמה במזלא במקום יציאת המוחין. משא"כ בעת שהיא מקבלת המוחין רק ממלכות דישסו"ת, שהיא בחינת צמצום ב', שאינה ראויה לזווג שתצא עליה המוחין דקומת חיה, אא"כ ע"י התכללות בראש הז"א בעטרא דגבורה שלו, שמטעם זה אין בראשה עצמה לבדה שום זווג בבחינת מוחין אלו דחיה, והדעת שלה ירד משום זה בין רישי כתפיה. הנה אז אין לה מוחין דחיה בשלימות אע"פ שהיא בקומה שוה עם הז"א, ואין הארת יעקב יוצאת ממנה. וזה שמדייק להשמיענו, שזה דוקא בעת שנה"י דישסו"ת מתלבשים בה מבחינת עצמם, ואינה צריכה לז"א, ואז יוצא בה לבדה ג"כ בחינת יעקב. אבל אין זה נוהג בבחינת פב"פ רק אחר גמר התיקון כנ"ל, שאז תתגלה בחינת המלכות של צמצום א' ברדל"א. אבל במשך שתא אלפי שני, אין זה נוהג אלא רק בבחינת אחורים, דהיינו על המ"ן דאמא, וע"י התכללות הוד בנצח דא"א, כנ"ל באורך. וכן זה נוהג בבחינת המוחין דחול, שהם ע"י הארת ה"ר ממעלה למטה, אבל לא בכל יום אלא רק בר"ח במוסף. שאז הם פב"פ בקומה שוה, והנוקבא אינה צריכה אליו, כי זה נעשה ע"י התכללות הוד בנצח, ונוקבא משמשת במ"ן דאמא, והארת ה"ר נמשכין ע"י כפיפת ראש ממעלה למטה, המספיק רק לזו"ן הקטנים לבחינת חיה, ולא לז"א עצמו. ונמצא שבר"ח היא משתמשת בכתר אחד רק עם יעקב ולא עם ז"א עצמו. אמנם בכתר אחד עם ז"א עצמו פב"פ אינו נוהג רק אחר גמר התיקון, כמבואר. כי אפילו בשבת במנחה אין רחל עולה עמו לג"ר דא"א כנ"ל.
וזה אמרו (באות קצ"ב) "בחינת הפנימיות דזו"ן, כי אחר כל הנ"ל היה פעם ב' כל הנ"ל לצורך פנימית הזו"ן. והנה עיבור א' היה בבחי' הפנימים של א"א עצמו ולא ע"י התלבשות באו"א". מקודם זה ביאר שם הרב העי"מ דחיצוניות, שעיבור יניקה מוחין אלו באים בו בי"ג שנה. שעד ט' שנים ויום א', הוא נשלם עם מוחין דיניקה. דהיינובב' שנים דיניקה הוא מקבל בחינת ו"ק דרוח, ומב' עד ט' שנים הוא מקבל בחינת ג"ר דרוח, הנקראים מוחין דו"ק. ומט' ויום א' עד י"ג שנים הוא מקבל מוחין דגדלות שבחינת הצ' שלו היא מקבל עד י"ג שנה. וכבר נתבאר כל זה באורך לעיל בחלק י"ב. וז"ש כאן "כי אחר כל הנ"ל היה פעם ב' כל הנ"ל לצורך פנימיות הזו"ן". פי', כי בכל מדרגה חדשה צריכים לעי"מ מחדש, וכן לב' בחינות שלהם, עי"מ דאחור ועי"מ דפב"פ, כנ"ל בדברי הרב (בחלק זה אות קפ"ח) ע"ש. ולפי"ז אומר כאן שאחר שנגמרו עי"מ דחיצוניות ז"א עד י"ג שנה, שהם ב' הבחינות דעי"מ דבחי' ישסו"ת, מתחיל בז"א מדרגה חדשה דבחינת פנימיות, שהם המוחין דאו"א דשבת, ונוהג בהם כל הפרטים שנתבארו במוחין דישסו"ת.
ואע"פ שנתבאר לעיל שבחי' עיבור דפנימיות מתחיל בשבת במנחה, אמנם המוחין דאו"א שבמוסף הם מבחינת חיצוניות, הנה זה רק בערך המוחין המיוחסים לז"א עצמו. שמוחין הראשונים שלו הוא משיג במוסף, והם עוד בערכו חיצוניות, משום שבאים ע"י העלאת אחורים דבחינת ישסו"ת, כנ"ל באורך. אמנם כלפי המוחין דחול שהם רק מוחין לזו"ן הקטנים דז"א ע"י כפיפת ראש כנ"ל, נחשבים המוחין דאו"א שבמוסף דשבת לבחי' פנימיות, להיותם משמשים עכ"פ למוחין דהולדה בשביל הז"א עצמו, משא"כ המוחין דחול הבאים עד י"ג שנה, אינם משמשים למוחין גמורים דהולדה אלא בשביל יעקב ורחל לבד, וכלפי ז"א עצמו נחשבים רק לו"ק דגדלות בלבד, וכל ו"ק נקרא חיצוניות. ובערכם מכנה כאן את המוחין דאו"א דשבת בשם מוחין פנימים. ולפיכך הוא חושב כאן ב' עיבורים לצורך פנימיות. שא' הוא עי"מ דמוחין דאו"א דשבת דמוסף. והעיבור הג' הוא עי"מ דג"ר דא"א, שהם מוחין דיחידה, הבא בשבת במנחה, כנ"ל.
וזה אמרו (שם) והנה עיבור א' היה בבחינת הפנימים של א"א עצמו ולא ע"י התלבשות או"א, והיה זמנו ט' חודש". פירוש, כי המוחין דישסו"ת דחול, היה ע"י התלבשות המוחין דאו"א שיצאו בג"ר דא"א על המזלא, בתוך היסודות דאו"א עצמם העומדים במקום חג"ת דא"א, דהיינו ברישי כתפין שלו, ומשם קבלאותם הז"א. כי הזווג הזה היה רק ע"י העלאת נה"י דא"א לחג"ת שלו, ששם עומדים נה"י דאו"א, ואין הז"א יכול להתכלל למעלה במקום הזווג שהוא בג"ר דא"א, ששם עומדים עתה או"א המקבלים המוחין על המ"ן דמזלין. ונמצא שהמוחין אינם מקובלים מעצמות המזלין דא"א, אלא ע"י התלבשות ביסודות דאו"א במקום חג"ת דא"א. שזה נבחן לבחי' הארת ה"ר ממעלה למטה, ולכפיפת ראש מג"ר דא"א לחג"ת דא"א, כנ"ל באורך. אבל עתה במוחין דאו"א דשבת, נכללים נה"י וחג"ת דא"א בג"ר שלו ממש, שעי"ז נמצא ז"א עולה עמהם לג"ר דא"א למקום יציאה של המוחין, והוא נכלל שם בזווג בעצמות המזלין. אשר ע"כ הוא מקבל אח"כ הממעלה למטה מבחינת הפה דא"א עצמו, והוא יכול להלביש לא"א כמו או"א על החג"ת דא"א, דהיינו גם אחר ירידתו למקומו. משא"כ במוחין דישסו"ת שלא קבלם כי אם ע"י התלבשות ביסודות דאו"א שבמקום חג"ת, ושם היה העיבור שלו, נמצא שאחר ביאתו למקומו לא קבל בחינת הממעלה למטה רק מן החזה דא"א, שהוא הפה דחג"ת, וע"כ לא הלביש אלא רק נה"י דא"א שמחזה ולמטה. ולפיכך נקרא העיבור שלצורך המוחין דאו"א בשם עיבור דט' חודש, משום שיש כאן התכללות דכל הט"ס דא"א, כי הו"ק שלו נכללים בהג"ר. וזה אמרו "ומזווג זה נעשה העיבור בט' חדשים כמספר ט"ס דא"א", כמבואר.
וזה אמרו (באות קצ"ג) "ואז נעשו ו"ק פנימים של זו"ן ומפנימיותם נמשכים כל הנשמות כולם". דהיינו כמ"ש לעיל, שאין המוחין האלו נחשבים לפנימיות אמיתי לז"א, משום שהעלאת מ"ן אלו הם מבחינת אחורים דישסו"ת, המקבלים תיקונם ע"י עלית הז"א עמהם לג"ר דא"א, העומד במקום ישסו"ת דנקודים, ונמצאים האחורים דישסו"ת באים עתה במקומם כמו שהיו עומדים מטרם שביה"כ. אמנם האחורים דאו"א דנקודים אינם מקבלים שם את תיקונם, כי שם הוא בחינת חג"ת דנקודים, והם צריכים לעלות רק לג"ר דנקודים שבמקומם עומדים עתה הג"ר דעתיק. וכיון שז"א מיוחס בעיקר לאו"א דנקודים כנ"ל, ע"כ נחשבים אליו המוחין ההם הבאים לו מישסו"ת של הנקודים, רק לבחינת ו"ק בלבד, כי הראש דישסו"ת דנקודים, הוא ו"ק אל או"א דנקודים. וזה שמשמיענו הרב, שאע"פשהם המוחין השלימים דז"א מבחינת מוחין דהולדה, ונבחנים לעיקר הגדלות שלו להולדת נשמות, עכ"ז אינם אלא בחינת ו"ק דפנימיות, כי נמשכים מבחינת המ"ן ואחורים של הראש דישסו"ת דנקודים. וז"א הוא בעיקר מד' מלכים הראשונים דחג"ת, הנמשכים מאו"א עצמם דג"ר דנקודים. עי' היטב לעיל דף תקי"א ד"ה הז'.
וז"ש "ואז נעשו ו"ק פנימים של זו"ן ומפנימיותם נמשכין כל הנשמות כולם". כמבואר, כי אע"פ שמפנימיותם נמשכין כל הנשמות כולם, כי ממוחין דיחידה דמנחה דשבת נמשכין רק יחידי סגולה, כמ"ש להלן. עכ"ז אין באלו המוחין דאו"א רק בחינת ו"ק דפנימיות, ולא ג"ר ממש, כי ג"ר אמיתים הוא צריך לקבל מהזווג הנעשה בג"ר דעתיק, ששם מקום עמידת או"א דנקודים.
וזה אמרו (באות קצ"ד) "ואח"כ היה העיבור ב' של המוחין של הפנימיות וזה היה בז' חדשים לבד. והענין כי עיבור זה נעלם ועליון מאד כי הוא בסוד ז' ספירות תחתונות של עתיק". פי': כי בעיבור הקודם דפנימיות, היה התכללות ז"ת דא"א בג"ר שלו, והזווג היה במקום ג"ר דא"א, כי הז"א עלה עם ז"ת דא"א לג"ר שלו. וע"כ בעת ביאתו של הז"א למקומו, בבחינת ממעלה למטה, הוא בא למקום חג"ת דא"א, כנ"ל. אבל כאן בעיבור הב' לצורך פנימיות, נעשה התכללות דז"ס תחתונות דעתיק בג"ר שלו, והם העלו את הז"א עם האחורים הנפולים דאו"א אל מקום הג"ר דעתיק ששם עמידת או"א דנקודים, כנ"ל דף א' תשצ"ו ד"ה וטעם הדבר ע"ש. ונעשה הזווג בג"ר דעתיק, ואח"כ בירידתו של הז"א משם למקומו, בבחינת ממעלה למטה, נמצא מלביש לג"ר דא"א. ואלו הם המוחין דז"א בשבת במנחה, שאז הוא עולה ומלביש לג"ר דא"א.
ומה שאין הרב חושב כאן לבחינת ט' חודש כמו בהעיבור הא' דפנימיות, אע"פ שגם כאן היה התכללות הו"ק דעתיק בהג"ר, כמו שהיה שם התכללות הו"ק דא"א בהג"ר. הענין הוא, כי בענין ההתכללות בג"ר דעתיק אין כאן חידוש, משום שאפילו בעיבור הא' דפנימיות בעת שנכללות הז"ת דא"א בהג"ר שלו, הנה הג"ר דא"א עלו ונכללו בעת ההיא בעתיק בג"ר והזווג לצורך המוחין דז"א נעשה אז בבחינת לא זקוף ולא כפוף, כנ"ל (בחלק י"ד דף אלף תר"ב אות קצ"ד). שפירושו שהזווג נעשה בג"רדא"א בעת התכללותו בג"ר דעתיק, אלא שכופף ראשו להשתמש עם המ"ן דמזל ונקה. כמ"ש באו"פ שם. הרי שאפילו בעיבור הא' היה כבר כלול בג"ר דעתיק, ולא נתחדש כאן דבר בענין העיבור ב' מבחינת הג"ר דעתיק.
אלא עיקר החידוש שנעשה כאן בעיבור ב', הוא עצם התכללות ז"א בז"ת דעתיק מבחינת עצמותם. כי בעיבור הא' היה כלול רק בז"ת דא"א מבחינת עצמותם. וע"י עליתם דז"ת דא"א לג"ר, נכלל ג"כ בג"ר דא"א שעלו למקום ג"ר דעתיק. וע"כ בעת יציאתו מבחינת העיבור, הוא יורד למקום ז"ת דא"א ומלביש על החג"ת דא"א כנ"ל. אבל כאן בעיבור ב' דפנימיות, הוא נכלל בז"ת דעתיק מבחינת עצמותם, והם שהעלו אותו למקום ג"ר דעתיק. ולכן גם בעת יציאתו מעיבור וירידתו למקומו, נמצא מלביש על חג"ת דעתיק שהוא מקום ג"ר דא"א. ולפיכך אומר הרב שהעיבור הזה נבחן לעיבור של ז' חודש לבד, כי אין כאן חידוש רק מבחינת ז"ת דעתיק שלקח ז"א. אבל ענין ההתכללות של הז"ת בג"ר דעתיק, אינו נחשב כאן לג' חודש, כי אינם בבחינת חידוש, כי גם בעיבור הא' דפנימיות היה כלול מהם, כמבואר.
וזה אמרו (באות קצ"ה) "באותן ז' דעתיק אין יכולת להשיג כלל בחצי העליון של החסד שבו רק מחציו ולמטה בלבד". כי החסד דעתיק מלובש בגלגלתא דא"א. ונודע, שגלגלתא דא"א נחלק לב' ראשים. שחציו העליון שהיא בחי' ג"ר שבו, הוא ראש הא' דא"א, אשר המסך דצמצום ב' המפסיק בין רדל"א לא"א אינו שולט עליו כלל, והוא נחשב עוד כמו רדל"א. ותחילת שליטת המסך הזה המבדיל בין רדל"א לא"א, הוא על ז"ת דגלגלתא הנקראים אוירא וראש הב', וכל המוחין דאצילות נמשכים רק מחציו התחתון דגלגלתא, שהוא המוחא דאוירא. אבל בראש הא' שהוא חציו העליון אין המוחין נמשכין משם. וז"ש הרב "כי באותן ז' דעתיק אין יכולת להשיג כלל בחצי העליון שבו". להיותו גנוז בראש הא' דא"א, כנ"ל. וז"ש "רק מחציו ולמטה בלבד". דהיינו אותו החצי התחתון המלובש במוחא דאוירא, שמשם נמשכים כל המוחין דאצילות, כנ"ל. וכבר נתבאר ענין זה באורך בחלק י"ג, ועי' בדף א' שכ"ז אות ע"ב.
וזה אמרו (באות קצ"ז) "עיבור זה של ט' חדשים הוא לצורך חיצוניות ז"א, ויוליד בחי' עולמות. אבל עיבור של ז' חדשיםהוא לצורך פנימיות ז"א שיוליד בחינות נשמות". ואין זה סותר למ"ש לעיל (באות קצ"ג), שמהעיבור דט' חודש נמשכים כל הנשמות כולם, וכאן אומר שהוא לצורך חיצוניות. הענין הוא, כי נתבאר לעיל, שבאמת אינם נחשבים למוחין דפנימיות של הז"א, דהיינו לג"ר שלו הנקרא פנימיות, כי אין הז"א מקבל אלא מאו"א עלאין דנקודים שהם במקום ג"ר דנקודים, שמשם נמשכו ד' המלכים דחג"ת, מהם עיקרם של הז"א דנקודים. אבל מראש דישסו"ת דנקודים העומד במקום דחג"ת דשם, שהממעלה למטה נמשך לד' מלכים תנהי"מ דנקודים, אין הז"א מקבל ממנו אלא בחינת ו"ק, להיותו מלביש על ו"ק דאו"א עלאין. ומוחין אלו דט' חודש, שזווגם נעשה ע"י התכללות ז"ת דא"א בג"ר שלו, אינו מעלה רק בחינת האחורים דישסו"ת דנקודים, העומדים במקום ג"ר דא"א, שהם חג"ת דנקודים. אלא עכ"ז הם נחשבים למוחין דחיה ממש, משום שקומת הזווג היא קומת חכמה היוצאת על המזלין, כנ"ל. וע"כ מצד אחד אפשר לכנותם בחינת פנימיות להיותם מוחין דחיה והולדה. שמשם באמת יוצאים כל נשמות כולם. ומצד השני אינם אלא בחינת ו"ק דמוחין ואין בהם בחינת הולדת נשמות, דהיינו מבחינת המוחין דז"א עצמו מבחינת מה שהוא מיוחס רק לאו"א דנקודים. כי הנשמות האלו הנולדים ממוחין דט' חודש, הם בחי' נשמות הנמשכות מישסו"ת דנקודים.
וע"כ יש בהם ב' בחינות. א', הוא שיש בהם מוחין דהולדות נשמות אלו המיוחסים לישסו"ת דנקודים, שמבחי' זו נחשב למוחין דפנימיות. ובחינה ב', היא שיש בהם מוחין דהולדה לבחינת עולמות, שהם מיוחסים לאו"א דנקודים. כי בהיות הישסו"ת בחינת ו"ק לאו"א ההם, ע"כ הז"א ראוי להוליד גם מבחינת ו"ק דנקודים, אלא רק מבחינת חיצונים שלהם, הנקרא עולמות. באופן, שבחינת נשמות הוא מוליד רק מהמיוחסים אל הישסו"ת, אבל בחינת עולמות יוכל להוליד גם מהמיוחסים לאו"א. וזה אמרו "עיבור זה של ט' חדשים הוא לצורך חיצונית ז"א ויוליד בחינת עולמות". דהיינו כמבואר, שמבחינת עיקרו של ז"א עצמו הנמשך רק מאו"א, נבחנים לו"ק בלבד, ומ"מ הוא יכול להוליד בחינת עולמות, משום שישסו"ת הוא תמיד בחינת ו"ק דאו"א.
וזה אמרו (באות קצ"ח) "אבל עיבור ז'וכו', והענין כי לצורך פנימיות ז"א הוצרך שיתקשרו ט"ס דא"א בז' דגלגלתא דיליה". דהיינו כנ"ל, שזה נעשה ע"י התכללות ז"א בז"ת דעתיק בבחינת עצמותם, כי אז יוכל לקבל מבחינת התכללותו בהזווג שבג"ר דעתיק, ונמצא מקבל בחינת הממעלה למטה בעת הלבשתו לג"ר דא"א במקום ד' המלכים דחג"ת דנקודים, כנ"ל. וענין התכללות הזו בז"ת דעתיק, הוא מקבל מז' תיקוני גלגלתא ששם מלובשים ומאירים הז"ת דעתיק. וז"ש "הוצרך שיתקשרו ט"ס דא"א בז' דגלגלתא דיליה". כי אז יכול להלביש גם אחר ירידתו למקומו, כנ"ל באורך.
וזה אמרו "ואלו הז' דגלגלתא ד' מהם בחינת מקיפין וג' מהם בחינת מוחין". כלומר, שאלו המוחין שהוא מקבל נחלקים לפנימים ומקיפים, אשר בבחינת המקיפין הם ד' מוחין חו"ב חו"ג, ובבחינת הפנימים אינם אלא ג' מוחין, כי החו"ג נעשים כאחד בבחינת הדעת, כשהם מתלבשים בבחינת פנימיות הז"א, כנ"ל בחלק י"ג וי"ד.
וזה אמרו (באות קצ"ט) "ואלו יתלבשו למטה בת"ת בתוך המוחין". כלומר, שאלו ג' המוחין מתלבשים בתוך ז"א הנקרא ת"ת בפנימיות המוחין, אבל ד' המוחין אינם מתלבשים בתוך ז"א אלא נשארים למקיפים.