זהר

קצט) מצחא דגולגלתא. אשגחותא דאשגחותא. ולא מתגלייא, בר ההוא זמנא, דצריכין חייביא לאתפקדא, ולעיינא בעובדיהון. ותאנא, כד אתגלייא האי מצחא, אתערו כל מאריהון דדינא, וכל עלמא בדינא אתמסר. בר ההיא שעתא, כד סליקו צלותהון דישראל לקמי עתיק יומין, ובעי לרחמא על בנוי, גלי מצחא דרעוא דרעוין, ונהיר בהאי דזעיר אפין, ואשתכיך דינא. [1]

פירוש הסולם

קצט) מצחא דגולגלתא אשגחותא וכו׳: מצח הגלגלת. הוא השגחה דהשגחה. ואינו מתגלה חוץ מבעת ההוא שהרשעים צריכים להפקד, וצריכים לעיין במעשיהם. ולמדנו, כשמתגלה המצח הזה דז״א, מתעוררים כל בעלי הדין, וכל העולם נמסר בדין. חוץ משעה ההיא כשעולות תפלות ישראל לפני עתיק יומין, ורוצה לרחם על בניו, מגלה המצח שלו שנקרא רעוא דרעוין, ומאיר במצח הזה דזעיר אנפין, והדין נשקט.
כבר ידעת סוד גלגלתא והפנים, שדגלגלת ה"ס ם׳ דצלם שהי' אינה יוצאת מאויר אשר בה, וע״כ השערות שמקורם הוא אותה הי׳ שנכנסה באויר, אינם נפרדים משם לעולם. והפנים ה״ס ל׳ דצלם, שבו יוצאת הי׳ מאויר והחכמה מתגלה שם, ע״כ אין מקום שם לשערות. וכל הפנים פנוים משערות. (כנ״ל אות ל״ט) אמנם נודע שאפילו במקום שמתגלה החכמה היא רק ו״ק דחכמה, המאירה ממטה למעלה. ולא בחינת ג״ר דחכמה. ולפיכך נחלקים גם הפנים לג״ר וו״ק, שה״ס מצח ועינים, אשר במצח גנוז החכמה, ואסור להמשיך משם חכמה, כי להיות המצח ג״ר דפנים, הרי כל הנמשך ממנו הוא ג״ר, אלא מו"ק דחכמה, שה״ס העינים, משם מותר להמשיך כל הכדאי לה. ולפיכך נמשכים ממצח דינים קשים לכל הממשיכים חכמה. אמנם אי אפשר להמשיך ו"ק דחכמה בלי ג״ר, וע״כ בעת הזווג מתגלה ג״כ הג״ר דחכמה במצח, אבל ביחד עם דינים קשים לענוש הרשעים הרוצים להתקרב לינק משם, עד שנגנזו הג״ר דחכמה, ונשארה בחינת ו״ק דחכמה. שה״ס העינים, כמ״ש לפנינו.
וז״ש מצחא דגולגלתא אשגחותא דאשגחותא, אשגחותא ה״ס הארת חכמה, כי חכמה נקראת השגחה וראיה. אבל הוא השורש אל השגחה, כי השגחה מקובלת רק מעינים, שהן בחינות ו״ק דחכמה, והמצח שהוא מקום גילוי ג״ר דהשגחה, אינו מאיר רק לבחינת שורש להשגחה בלבד, מטעם שאי אפשר שיצאו ו״ק בלי ג"ר, אבל כל הרשעים הרוצים להתקרב ולינק בעת גילוי המצח, הם נדונים בדינים קשים ממנו. והנה כל עוד שנמצאים רשעים שירצו לינק מן הג״ר דחכמה, גם הו"ק דחכמה אינן יכולים להתגלות, כי יש פחד שלא יתדבקו בו"ק אלו, ויעוררו גם שם המשכת החכמה ממעלה למטה. וע״כ מגלה ז״א המצח שלו, בהארת ג״ר, אשר אז מתקרבים תיכף כל הרשעים לינק ממנו והדינים קשים דמצח מכלה ומשבית אותם, ואז יכולים הו״ק דחכמה להתגלות. וז״ש, ולא מתגלייא בר ההוא זמנא דצריכין חייביא לאתפקדא ולעיינא בעובדיהון, דהיינו כדי לכלות הדינים בהם, ויהיו הו״ק דחכמה משומרים. וז״ש, כד אתגלייא האי מצחא, דהיינו כשמתגלים בו ג״ר דחכמה, אתערו כל מאריהון דדינא, לייסר הרשעים כנ״ל. וכל עלמא בדינא אתמסר. מחמת שליטת הדינים ההם.
וכל זה במצח דז״א אבל במצח דא״א כשמתגלה שם הג״ר דחכמה אין שום דינים, מחמת שפגם התחתונים אינו מגיע כלום לא״א, שאין אחיזה לתחתונים רק בז״א, ולא למעלה ממנו, ולא עוד אלא שם בא״א ה״ס רעוא דרעוין (כמ״ש באות ל״ד) וע״כ במנחת שבת, שז״א עולה לא״א, והמצח שלו מקבל מא״א, נשקט הדין במצח דז״א, כי התחתון העולה לעליון הרי הוא כמוהו, וז״ש בר ההיא שעתא וכו' גלי מצחא דרעוא דרעוין ונהיר בהאי דז״א ואשתכיך דינא. וכיון ששורש החכמה שבמצח דז״א נתעלה כל כך, דהיינו בבחינת רעוא דרעוין, נמשכת הארה גדולה אל המצח, משליטת הימין, והדינים נשקטים.