זהר

קצז) וזמין קב"ה, למגבל ההוא עפרא קדמיתא, דההוא מאנא ממש. ולאעלא ביה גבילו דקיק כהאי חמירא דעיסה. ומההוא גבילו דאיהו צחותא דלעילא, יתתקן ויתישר מאנא דכשרא. כגוונא דאמר קרא, ומעין מבית יי' יצא והשקה את נחל השטים. בגין דההוא נחל אסגי חביבותא בעלמא. וכד ההוא מעיינא קדישא, יפוק וייעול לגביה, כדין יתתקן ויתישר, ולא יהא בסורחניה כקדמיתא.

פירוש הסולם

קצז) וזמין קב"ה למגבל וכו': ועתיד הקב"ה ללוש אותו העפר הקודם, של אותו הכלי, דהיינו הגוף הקודם לחטא עצה"ד, ממש. ולהכניס בו עיסה דקה מן הדקה, כשאור הזה שבעיסה, ומאותה העיסה, שהיא צחות שלמעלה, יתתקן ויתישר הכלי השלם, כעין שאמר הכתוב, ומעיין מבית ה' יצא והשקה את נחל השטים. משום שהנחל ההוא מרבה אהבה בעולם, וכשאותו המעיין הקדוש יצא ויכנס בו, בנחל השטים, אז יתתקן ויתישר, ולא יהא בקלקולו כבתחילה.
פירוש. מתחילה נברא גופו של אדם מבחינת עולם הבריאה, שהוא בחינת בינה, ואע"פ שנאמר וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה, ועפר הוא מלכות, אמנם מן האדמה כתוב, ואדמה, ה"ס בינה שנקראת אדום. דהיינו מלכות דבריאה, אשר מלכות זו היא כמו בינה, והעפר אשר שם אינו נתפש ואינו ניכר, וז"ש אתקין בהאי חיותא חד, שהתקין מבחינת מלכות, עפרא דקיקא, דהיינו כנ"ל שהיתה דקה מן הדקה עד שלא היתה נתפסת כלל. ולפיכר היה הגוף נצחי. שלא היתה בו שום אחיזה לקליפות. אבל אחר שחטא בעץ הדעת טוב ורע, נפל ממדרגתו ונבנה גופו מעולם הזה, שהוא נמשך מבחינת המלכות הנקראת ג"כ עץ הדעת טוב ורע. מטעם שיש בה ב' נקודות, מנעולא, ומפתחא, שמנעולא הוא בחינת מלכות דמדת הדין, הבלתי נמתקת בבינה, שעליה רובץ צמצום א' והמסך, שלא לקבל מאור העליון. ובחינת מפתחא, היא המלכות המעורבת וממותקת בבינה, שהיא ראויה לקבל כל האורות העליונים כמו הבינה. ומאלו ב' נקודות נבנית המלכות, וכן גופו של אדם. ואם אדם זוכה נגנזת נקודה דמנעולא ונקודה דמפתחא שולטת במלכות, ואז האדם ראוי לקבל כל האורות העליונים לפי מדרגתו. ואם האדם אינו זוכה, אז מתגלה בחינת המנעולא, ונגלה שהיא מלכות המצומצת ואז פורחים כל האורות מן האדם. כמ"ש כל זה לעיל (בהקסה"ז אות קכ"ז) שע"כ נקראת המלכות עץ הדעת טוב, מטעם זכי הא טוב, לא זכי הא רע, כמו שבארנו. עש"ה.
ומשום זה עם אכילת עצה"ד נפלו למדרגת עץ הדעת טו"ר, ונגזרה המיתה על האדם והבאים אחריו. כי הגוף ירד לבחינת המלכות מבחינת עץ הדעת טוב ורע, שהם הכלים דנקודת המפתחא שהוא מקבל מן המלכות, והם נמשכים מז' ספירות שלה שכל אחת כלולה מעשר, והם ע' ספירות, שמהם נמשכים שבעים שנה לאדם. ובסופה של המלכות מתעוררת נקודת המנעולא, ולפיכך כשנקודה זו מתעוררת על האדם, תיכף פורחים ממנו אורות החיים והוא מת. ולפיכך אחר שבעים שנה מוכרח האדם למות, דהיינו בהגעת זמן גילוי המנעולא. אמנם אם לא זכה האדם, מתגלה עליו המנעולא גם מקודם שהשלים ע' שנותיו, שז"ס כרת ומיתה בידי שמים.
וז"ש, לא נטר פקודא אתיב מלכא רוחא לגביה, וכו', שאותו הרוח דאצילות, לקח ממנו הקב"ה, כדין זמינין מנא אחרא, דהיינו הגוף מבחינת עץ הדעת טוב ורע. שיש בו אחיזה לקליפה, וע"כ אם זכי הא טוב לא זכי הא רע. והוא מוכרח למות אחר ע' שנה כנ"ל. וקאים בינייהו בקוטרא דגליפין וכו', שתחת הרוח דאצילות, נתנו לו רוח ממקום המלאכים שבעולם היצירה. דרין בתראין תפיסין בחובייהו, שכל הדורות אחריו שיצאו ממנו נתפסו בעונם של אדם וחוה, שלהיותם צאצאיו, גם הם קבלו גוף מבחינת עץ הדעת טו"ר, ונגזרה המיתה גם עליהם. וז"ש, אשתליף רוחיהון מההוא מאנא, דלבושא, דהיינו שהרוח יוצא מהם לבסוף ומתים, לבתר אגניז בעפרא בין רגבי נחלא, דהיינו שנקבר בקבר.
ונודע, שכל העצמות נרקבות בקבר חוץ מעצם קשה אחת, שנקראת לוז, או בתואל הארמי. והוא מטעם המבואר לעיל (תולדות אות נ"א) דלית סביל טעמא דמזונא, שפירושו, כי העצם הזו היא מבחינת מנעולא, ששורשה גנוז במלכות כל ע' שנות חיים, ולפיכך אינה יכולה לקבל מזונות. וגם אינה ראויה לקבל מזונות, להיותה מבחינת מלכות המצומצמת שלא לקבל אור עליון כנ"ל. ולפיכך כל העצמות שהם מבחינת מפתחא וקבלו מזונות מן המלכות, הנה בשעת מיתה, שנגלה שלא היו ראויות לקבל מזונות, יש בהן אחיזה לקליפות וצריכות להרקב. משא"כ אותה העצם שהיתה תמיד בבחינת מנעולא ולא קבלה שום מזונות ממלכות, אין לקליפות במה לאחוז בה. וע"כ אינה נרקבת בקבר (כמ"ש שם).
וז"ש אתטמרו ואתגניזו, דהיינו שנגנזים בקבר. בחד גרמא תקיף דההוא מאנא, דהיינו בעצם לוז, יתבנון בקדמיתא ויקומון חילין חילין שזה יהיה בגמר התקון אחר שתתוקן מלכות דצמצום א' והמלכות תהיה ראויה לקבל אור מבחינתה עצמה, דהיינו מבחינת מנעולא. הנה אז כל הגופים שמתו מחמת גילוי מנעולא, יקומו עתה לתחיה, כי עתה גם המנעולא ראויה לקבל אור. ומתחילה בעת שיקומו לתחיה, יבנה כל הגוף מכלים דמנעולא בלבד, להיותו ראוי אז לקבלת אור העליון, כמו הכלים דבינה. וז"ש בחד גרמא תקיף דההוא מאנא יתבנון בקדמיתא. אמנם עכ"ז, צריכים להמשכת קדושה מבינה. וע"כ כל המתים שיעמדו לתחיה, בכל מקום שהם, צריכים לבא לארץ ישראל, ושם מקבלים השלמה מן הבינה. וז"ש, תניינות, בארעא קדישא מתערין. כי שם הם מקבלים קדושתם האחרונה.
ומפרש סוד התחיה, ואומר וזמין קב"ה למגבל ההוא עפרא קדמיתא, דההוא מאנא ממש, שחוזר הקב"ה ללוש עפר הראשון של האדם, של אותו הגוף ממש שמת, דהיינו מבנין הנמשך מעצם המנעולא שנשאר מאותו הגוף. ולאעלא ביה גבילו דקיק כהאי חמירא דעיסה, דהיינו שיכניס בו המסך דבינה עליונה, שישמש בבנין הגוף לחזקו ולהשלימו כמו שאור בעיסה. שזה נעשה בארץ ישראל כנ"ל. ומההוא גבילו, דאיהו צחותא דלעילא, ומעיסה זו של הבינה שהיא צחות הבינה שלמעלה, יתתקן ויתישר מאנא דכשרא, דהיינו שיקבל גמר תקונו.
וז"ש לעיל (פרשת אמור אות נ"א) שעתידים המתים לעמוד במומם ואח"כ יתרפאו, ויהיו שלמים בכל, ואז ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. שפירושו, שאע"פ שאחר גמר התקון מקבלת המנעולא כל תקונה, עכ"ז כיון שהמנעולא, ה"ס הרצון לקבל הגדול שהיתה במלכות דצמצום א', ע"כ אחר תקונו יש בו ג"כ מרצון לקבל ההוא, שמשם היו כל המומים שבגוף. כמ"ש הטעם לעיל בהקדמה שלי בחלק א' דף ל"ז אות כ"ח, ע"ש ואין להאריך כאן. וז"ש, כאן, וזמין קב"ה למגבל ההוא עפרא קדמיתא דההוא מאנא ממש, דהיינו עם כל המומים שהיה לו בגוף הראשון, מטעם שליטת הרצון לקבל. כי המנעולא הוא שורש השרשים לרצון לקבל הזה. ואח"כ ולאעלא ביה גבילו דקיק וכו' שה"ס הבינה, כנ"ל, ומההוא גבילו וכו' יתתקן ויתישר מאנא דכשרא, שאז יתרפא מכל המומים.
וז"ש בגוונא דאמר קרא ומעיין מבית ה' יצא, שה"ס הבינה, והשקה את נחל השטים, שה"ס הגופים שעמדו לתחיה, עם כל המומים שבהם. ולמה לא ריפא אותם מקודם התחיה, הוא, בגין דההוא נחל אסגי חביבותא בעלמא, כי הרצון לקבל הזה מרבה החביבות והתענוג, כי מדת התענוג היא לפי מדת הרצון לקבל. אלא שצריכים לישר אותו שיהיה מוגבל לקבל על מנת להשפיע, וזה נעשה ע"י הארות הבינה, דהיינו אותו גבילו דקיק הנ"ל. וז"ש וכד ההוא מעיינא קדישא יפוק וייעול לגביה, דהיינו הארות הבינה, כדין יתתקן ויתיישר ולא יהא בסורחניה כקדמיתא, כי הרצון לקבל יתתקן ויתישר שתהיה קבלה על מנת להשפיע ואז לא יהיה הרצון לקבל מקולקל כמו בתחילה. שבזה הוא מתרפא מכל המומים שהיו בו. ולהבין היטב ענין הרצון לקבל, צריך שתעיין בהקדמה שלי הנ"ל (מאות א' עד כ"ט).