זהר

קצא) משה צלי צלותיה, ואתעכב כמה יומין בהאי תפלה. דוד חמא, דכל כוין, וכל תרעי שמיא, כלהו זמינין לאפתחא למסכנא, ולית בכל צלותין דעלמא, דקב"ה אצית מיד, כצלותא דמסכנא. כיון דחמי האי, עבד גרמיה עניא ומסכנא, פשט לבושא דמלכותא, ויתיב בארעא כמסכנא, אמר תפלה. דכתיב, תפלה לדוד הטה יי' אזנך ענני. ואי תימא אמאי. בגין כי עני ואביון אני. א"ל קב"ה, דוד, ולאו מלכא אנת, ושליטא על מלכין תקיפין, ואת עביד גרמך עני ואביון. מיד אהדר צלותיה בגוונא אחרא, ושבק מלה דאביון ועני, ואמר שמרה נפשי כי חסיד אני. ועכ"ד כלא הוה ביה בדוד.

פירוש הסולם

קצא) משה צלי צלותיה וכו': משה התפלל תפלתו ונתעכב כמה ימים בתפלה הזו. מחמת תפלת העני. דוד ראה שכל החלונות וכל שערי שמים כולם מוכנים להפתח לתפלת העני, ואין בכל תפלות שבעולם שהקב"ה מקשיב מיד כתפלת העני. כיון שראה זה, עשה עצמו עני ואביון, פשט לבוש מלכות וישב על הארץ כאביון, ואמר תפלה. שכתוב, תפלה לדוד הטה ה' אזנך ענני. ואם תאמר, למה. משום כי עני ואביון אני. א"ל הקב"ה, דוד, וכי אינך מלך ושליט על מלכים גבורים, ואתה עושה עצמך עני ואביון. מיד החזיר תפלתו באפן אחר, ועזב המלות אביון ועני, ואמר, שמרה נפשי כי חסיד אני. ועכ"ז, הכל היה בדוד. הן עני והן חסיד.