קפו) דע, כי הי"ס הם ה' פרצופים שלימים: א"א, והוא כתר ויש בו י"ס. וכן או"א פרצופין שלימים, ויש בהם י"ס בכל אחד מהם. וכן זו"ן כל אחד כלול מי'. אך דע כי הת"ת כשנאצל לא היה רק מציאות ו', ונקרא ו"ק, מחסד עד היסוד, ולא היה בו ראש. וז"ס ו' שבתוך ה', בבינה, שאין לה ראש.
קפו) דע כי הי"ס הם ה' פרצופים וכו' הת"ת כשנאצל לא היה בו רק מציאות ו' ונקרא ו"ק מחסד עד היסוד ולא היה בו ראש. לכאורה יש להקשות הלא כל הפרצופים כשנאצלו מתחלה, לא היה בהם ראש. כי מתחלה באו כולם בסוד העיבור, ואפילו עתיק, כנודע. וא"כ מה הרבותא בז"א יותר מבפרצופים הראשונים. וצריך שתזכור מ"ש הרב לעיל (דף א' קנ"ב אות פ"ה ובדף א' ק"נ אות פ"א), כי לא נתקן בעיבור א' של ז"א בעולם אצילות, רק אותם שיצאו בו בעיבור א' דקודם התיקון, דהיינו בקטנות דז"א דנקודים, הנחשבים שם לעיבור א', עש"ה. אכן צריכים להבין הדברים על בוריים, כי למה לא יכלו לצאת כלום מכל בחי' הגדלות דז"ת דנקודים, אלא מבחי' הקטנות שבהם בלבד. ועוד, מאין באו כל נרנח"י דז"א דאצילות.
וצריך שתזכור כאן כל המתבאר בענין ז"ת דנקודים, לעיל בחלקים ו' וז', כי אי אפשר להאריך כאן כפי הצורך. ובעיקר צריכים לזכור, שמתחלה יצאו הכלים דנקודים בזה תחת זה בקו אחד, ואח"כ יצאו האורות. ונתבאר שם הטעם, כי זה הכלל, שהכלים דפרצוף העליון, שנזדככו ונתרוקנו מאורותיהם, המה נעשו לכלים בשביל התחתון. וכלל זה נוהג בכל הפרצופים כולם שבה' עולמות א"ק ואבי"ע, כמ"ש שם. ונמצא שע"ס דפרצוף הנקודים יצאו בכלים דנקודות דס"ג, שהתחילו מטבור ולמטה דא"ק, ונמשכו עד סיום רגלי א"ק (עי' דף שצ"א ד"ה והנך מוצא). וזה היה קודם צמצום ב'. אבל אחר צמצום נה"י דא"ק, שה"ת עלה בעינים ונדחו אח"פ מכל המדרגות אל המדרגה שלמטה ממנה, שאח"פ דראש נעשו לבחינת גוף, ואח"פ דתוך נעשו לבחי' נה"י, ואח"פ דנה"י נעשו לבי"ע דפרודא. נמצא אז שאלו ז"ת דכלים דס"ג דא"ק, שבהם נתלבשו זו"ן של הנקודים, לא נשאר מהם באצילות דנקודים עתה, רק בחינת ראש ותוך מהם, שהם גו"ע, אבל אח"פ שלהם כבר נמצאו בבי"ע. באופן שלא נשאר מז"ת רק מחזה ולמעלה, והם שקבלו האורות דקטנות דנקודים, להיותם בחינת אצילות. אבל מחזה ולמטה העומדים בבי"ע, לא יכלו לקבל מהאורות ההם כלום, כי הפרסא שבין אצילות לבי"ע עומדת שם ממש במקום החזה דז"ת דנקודים אלו, שהם ז"א, כנודע. [1; עי' דף שצ"א ד"ה והנך מוצא : עי' גם 2 - ד"ה וצריך, 3 - באו"פ]
והנה נתבאר, שז"ת דקטנות נקודים, הם רק בחינת גו"ע לבד, מערך הכלים ישנים דס"ג, שהמה נתלבשו בהם, שהם בחינת חב"ד חג"ת דכלים ההם. כי גלגלתא הם כלים דחב"ד, ועינים הם כלים דחג"ת, אשר בערך האורות, הם נבחנים לחג"ת נהי"מ, שגלגלתא הם בחינת חג"ת, ועינים הם בחינת נהי"מ. כי אור הרוח מתלבש בכלים דחג"ת, ואור הנפש בכלים דנהי"מ. ונמצא שנקודת החזה דכלים, היא ממש מלכות דז"א דנקודים. ומבחינת האורות נבחנת נקודת החזה, לבחי' עטרת יסוד דז"א, ושמה דבוקה הפרסא שבין אצילות לבי"ע. ותדע, שלאלו ז' הכלים קורא הרב עיבור א' שמקודם התיקון, דהיינו עיקר אצילות של ז"ת דנקודים, שיצאו בקטנות נקודים. והם נקראים ג"כ, כלים דפנים דז"ת דנקודים. ואלו שמחזה ולמטה העומדים בבי"ע, נקראים כלים דאחורים דז"ת דנקודים. אשר בגדלות, ע"י עלית נה"י דא"ק למ"ן לע"ב ס"ג, והמשיך אור חדש דבקע לפרסא זו שביןאצילות לבי"ע, אז חזרו ונתחברו הכלים שמחזה ולמטה אל הפרצוף דז"ת, שהם הכלים דאחורים, ונמצאו ששוב נתפשטו עד סיום רגלי א"ק, כמו ז"ת דס"ג דא"ק מטרם צמצום הב'. אמנם כיון שכח ה"ת נשאר בפרסא, ע"כ נסתלק האור מהם, ונשברו כולם, הן הכלים דאחורים שכבר מקומם בבי"ע, והן הכלים דפנים שהם באמת בחינת אצילות, להיותם מחזה ולמעלה כנ"ל, והוא משום שנתחברו לפרצוף אחד עם הכלים דאחורים בהתפשטותם עד סיום רגלי א"ק כנ"ל, ע"כ נתערבו אלו באלו, וגם הם נשברו, כמ"ש שם באורך.
וכבר ידעת, שכל עיקר התיקון של עולם האצילות של עתה, הוא בהפרסא שנתחזקה יותר, באופן שלא תשנה עוד אותה המקרה דשביה"כ, בעת הארת ע"ב ס"ג. דהיינו שמכאן ואילך אין הארת הע"ב הבוקעת לפרסא, יכולה לבטל אותה לגמרי, כמקרה הנקודים. אלא כל ענין הבקיעה שלה, הוא רק שיוכלו הכלים דאחורים לעלות למעלה מפרסא, אבל אין אור אצילות יכול להתפשט עוד למטה מפרסא כנודע. ופירוש הדברים הוא, כי זה המיתוק דמדת הדין במדת הרחמים הנעשה בצמצום ב', דהיינו החיבור והעליה דה"ת בה"ר כנודע, הנה הוא עתה קבוע באופן מוחלט. וממילא נמצא, שהפרסא שבין אצילות לבריאה, שהיא בחינת סיום הקו דא"ס החדש, הנעשה בבינה דע"ס דנה"י, משום שה"ת שמתחת רגלי א"ק עלתה לשם כנודע, הנה גם היא קבועה באופן מוחלט. ועם זה נמצא שאותם הכלים דאחורים, שהם מבחינת בינה וז"א ונוקבא דע"ס דנה"י, שהם מבחינת נקודת הסיום דצמצום א', העומדים בבי"ע, כבר המה קבועים שם, באופן שלא יוכלו לקבל לתוכם כלום. ומכ"ש שאינם יכולים לעלות לאצילות, ששמה מקום צמצום ב', דהיינו בחינת מלכות הממותקת בתוך הבינה. ולפיכך לא יארע עוד שיתערבו הכלים דפנים עם הכלים דאחורים והבן היטב.
וכבר ידעת, שכל אלו ריבוי הבחינות הנעשים בהע"ס, בסיבת המסך ואו"ח, אינם מתרחקים עי"ז אף משהו, מהע"ס דאור ישר, ויחסם תמיד שוה זה לזה. וע"כ יש להבין, שמכח צמצום הב' שה"ת עלתה לבינה ונתחברו יחד, נמצא שבחינת זו"ן דאו"י, דהיינו בחי"ג ובחי"ד, יצאו מכל המדרגות שמצמצום ב' ואילך, ולא נשאר בהמדרגות זולת כח"ב לבד. כמ"ש הרב לעיל (דף קמ"ה אות א'), שלא נשאר בהספירות דיושר, כי אם ג' הבחינות שורש נשמה וגוף, שהם כח"ב, אבל לבוש והיכל, שהם זו"ן, נפרדו מן הגוף ונעשו לאו"מ עש"ה. אמנם לפי זה קשה, הלא אנו מוצאים זו"ן בכל הפרצופים, וכן זו"ן הכוללים, גם לאחר צמצום ב'. ואיך אומר שהמה נפרדו מספירות דיושר.
והענין הוא, כי נודע שע"ס כלולות כל אחת מעשר, והם רק ה' בחינות. גם נודע, שיש ב' הבחנות בה' הבחינות. כי יש ה' בחינות שיש בהם אור החכמה, והם נקראו כח"ב זו"ן. ויש ה' בחינות דאור חסדים, והם נקראו חג"ת נ"ה. כי זה כל ההבחן בין ג"ר ובין זו"ן. כי בג"ר יש בכל אחד מהם ה' בחינות דאור חכמה. ובזו"ן אין שם רק ה' בחינות דאור חסדים, הנקראים חג"ת נ"ה, כנודע. כי כח"ב דחכמה שירדו לבחינת חסדים, מכנים אותם בשם חג"ת, ונצח הוא ז"א, והוד היא נוקבא, כנודע. ונמצא שעיקרו שלז"א הוא הנצח של ה' בחי' אלו, וחג"ת הם ג"ר המתחברים אליו מהתכללות העליונים, והוד היא המתחברת אליו מהתכללות המלכות.
ונמצא לפי הכלל הנ"ל, שלא נשאר בספירות דיושר, כי אם כח"ב שהם שורש נשמה וגוף. אבל לבוש והיכל שהם זו"ן, נפרדו והיו למקיפים. הנה משום זה נבחן, שלא נשאר בז"א בה' הבחינות שהיה לו מטרם צמצום ב', רק בחינת חג"ת שלו, להיותם מן העליונים כנ"ל, והם בחי' שורש נשמה גוף שבו. אבל הנצח, שהוא בחינת עצמו, שנקרא לבוש, וכן ההוד, שהוא בחינת המלכות, נפרדו מז"א והיו למקיפים. וז"ס שז"א נקרא תמיד בשם חג"ת.
עתה תבין היטב ההפרש מכלים דפנים שמחזה ולמעלה דז"א דנקודים שנשארו באצילות, אל בחינת הכלים דאחורים שמחזה ולמטה, הנמצאים שם למטה מפרסא, כנ"ל. כי בחינת גו"ע שהם חב"ד וחג"ת עד החזה, להיותם רק מבחינת התכללות דעליונים, ואינם מבחינת ז"א עצמו, ע"כ נשארו באצילות דנקודים למעלה מפרסא. אבל מחזה ולמטה שהם נה"י שלו, אשר נצח הוא בחינת ז"א עצמו, הנה הם נפרדו מגוף דאצילות, ונעשו לבי"ע. והאורות שבהם נעשו לב' המקיפים לבוש והיכל.
ואין להקשות לפי"ז, א"כ אין עוד לז"א שום שורש בספירות דאצילות. שהרי חב"ד חג"ת שלו שנשארו לאחר צמצום ב', אינם כלל מבחינת עצמו אלא מעליונים. אכן תזכור מה שנתבאר בחלק ה', אשר בחינת הציור דע"ס דז"א, הם בעיקר מע"ב דא"ק, ששמה נתחלפו הספירות מחמת אור הכתר שנשאר בפה, ויצא שם אור החכמה בכלי דכתר, ואור הבינה בכלי דחכמה, ואור הז"א בכלי דבינה, ואור המלכות בכלי דז"א. עש"ה. לפיכך נעשה ההתחלפות הזו גם בה' חסדים, אשר אור הנצח עלה לכלי דת"ת. ונמצא עתה, שאותו שליש עליון דת"ת שנשאר בעולם הנקודים לאחר צמצום ב', הוא עתה עיקר הז"א מצד עלית האורות. וכן הנקודה שבחזה, היא עיקר שורש של הנוקבא דז"א. וזכור שמצד האורות הם חג"ת נהי"מ. ונמצא ש"ע דת"ת הוא יסוד, ונקודה דחזה היא מלכות.
וז"ס שז"א מתחיל רק מחכמה, ולא מכתר, כשאר הספירות. משום שמצד היחס לפרצוף גלגלתא דא"ק, דהיינו מטרם שנתחלפו הספירות כנ"ל, הנה אין לז"א שום שורש עוד לאחר צמצום ב'. כי מנצח ולמטה, הוא נעשה לבי"ע, כנ"ל. אלא שכל השורש שנשאר לו באצילות לאחר צמצום ב', הוא רק מהיחס לע"ב דא"ק כנ"ל. והנה שם ירד הכתר למדרגת חכמה, כי אור הכתר נשאר בפה, ואור חכמה מתלבש בכלי דכתר כנ"ל. וע"כ נבחן עתה חסד דז"א, רק לבחינת חכמה ולא לבחינת כתר. הרי שאין לז"א כתר משורשו.
וזה אמרו "דע כי הי"ס הם ה' פרצופים שלימים וכו' ויש בהם י"ס בכל אחד מהם, וכן זו"ן כלול מי', אך דע כי הת"ת כשנאצל לא היה רק מציאות ו', ונקרא ו"ק, מחסד וער יסוד, ולא היה בו ראש". ותבין עם הנ"ל כי הוא מיחס כאן את הה"פ דאצילות לע"ס הכוללים דאור ישר, לרמז אשר דרך אחד להם. כי אין הפרש מהפרצופים אל הע"ס דאו"י, אלא בזה שע"ס שלהפרצופים כלולים זה מזה, שע"י אור החוזר העולה ממלכות נכללים התחתונים בעליונים, והעליונים בתחתונים (כנ"ל בהסתכלות פנימית דף ע"ה פרק ט'). ועם זה, אינם מתערבים זה בזה אלא כל אחת נשארת בבחינתה, עש"ה.
ולפיכך, הגם שאפילו הג"ר כלולים כל אחד מזו"ן, אין זו"ן שבהם נבחנים לזו"ן ממש, אלא באותו שיעור שזו"ן נשרשים בהם. ולפיכך בעת הצמצום ב', שיצאו אח"פ מכל המדרגות, שהם בחינת נה"י, שהם זו"ן כנ"ל, הנה אפילו נה"י דאמא, לא נפלו לבי"ע, אלא למדרגה התחתונה ממנה שהיא זו"ן. כי כל בחינת נה"י שיש לה, אינה אלא מכח התכללות זו"ן, ממה שנשרש בה. א"כ זו"ן אלו שבבינה, נחשבים כמו חב"ד של הז"א, כלומר בחינת השורשים שלו. וכיון שנשארו באצילות, נבחנים הג"ר שיש להם ע"ס שלמות גם בצמצום ב', כי ההתכללות של הזו"ן, אינה נאבדת מן הג"ר, והבן היטב.
אמנם זו"ן עצמם, כיון שלא נשאר בהם רק השרשים, דהיינו בחינת חב"ד חג"ת, שהם גו"ע הנכללים מהעליונים כנ"ל, ובחינת עצמם נפלה לבי"ע מאחורי נקודת הסיום דצמצום ב'. נמצא שהמה חסרי נהי"מ שלהם, דהיינו מחזה ולמטה, ולא נשאר בהם לאחר צמצום ב', רק חב"ד חג"ת דכלים, וחג"ת נה"י דאורות. דהיינו בחינת הכלים דפנים שלהם בלבד. הרי שאין לז"א יותר מששה כלים בלבד. במשונה מהג"ר, כי הג"ר אינם חסרים מהתכללות זו"ן בהם, כי חלקם שהיה להם בזו"ן מטרם צמצום ב', נשאר בהם גם עתה. אבל ז"א חסר ממש בחינת עצמו, שהם נה"י שלו שמחזה ולמטה שיצאו ונעשו לבי"ע. וז"ש "כי הת"ת כשנאצל לא היה רק מציאות ו' בלי ראש". כי נה"י דכלים שלו שמחזה ולמטה, נפלו לבי"ע, ולא נאצלו עמו לא בקטנות דנקודים, ולא בעיבור א' דאצילות. כי כבר הפרסא קבועה בתקיפות גדולה, אשר שום בחינה מן נה"י אלו, עוד לא יוכלו לעלות לאצילות, ומכ"ש שהאורות דאצילות לא יתפשטו עוד מהפרסא ולמטה, וע"כ נמצאים אלו נה"י, שהמה חסרים מז"א לעולם. וזהו שאומר הרב תמיד, שאין לז"א אלא ששה כלים. וזכור דברים אלו. [4]