זהר

קפד) הכי אוקמוה, לא לבעי ליה לבר נש לעאלא לבי כנישתא, אלא אי אמליך בקדמיתא באברהם יצחק ויעקב, בגין דאינון תקינו צלותא לקמי קב"ה. הה"ד, ואני ברוב חסדך אבוא ביתך, דא אברהם, אשתחוה אל היכל קדשך, דא יצחק. ביראתך, דא יעקב. ובעי לאכללא לון ברישא,ובתר כן ייעול לבי כנישתא. ויצלי צלותיה, כדין כתיב, ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר.

פירוש הסולם

קפד) הכי אוקמוה וכו': והעמידוהו כך. שאדם אינו צריך להכנס לבית הכנסת, אלא אם נמלך מתחילה, דהיינו שמקבל רשות, באברהם יצחק ויעקב, משום שהם תקנו התפילה לפני הקב"ה. ז"ש, ואני ברוב חסדך אבא ביתך, זהו אברהם, שהוא חסד. אשתחוה אל היכל קדשך, זהו יצחק. שמצדו נקראת המלכות היכל. ביראתיך, זהו יעקב. שה"ס ת"ת הנקרא נורא. וצריך להכלל בהם תחילה, ואח"כ יכנס לבית הכנסת ויתפלל תפלתו. אז כתוב, ​ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר.
הנה הולך ומבאר כאן ג' תיקונים כוללים שנעשו בשכינה הקדושה ע"י האבות: אשר אברהם תיקן אותה בבחינת בית, שפירושו דירת קבע, באופן שהאדם יוכל להדבק בה בתמידות כמו שהוא בביתו בתמידות, ויצחק הוסיף תיקון, ותיקן אותה בבחינת היכל הקדש, שפירושו, שהמלך שוכן בה בקביעות כי המלך נמצא תמיד בהיכלו. ויעקב הוסיף תיקון, ותיקן אותה בבחינת יראה, שהוא ענין תרעא לדרתא, דהיינו בחינת פתח, הן לבחינת בית שבה והן לבחינת היכל הקודש שבה, בסוה"כ ​מה נורא המקום הזה וזה שער השמים (בראשית י"א). ואחר שהאדם נכלל כבר בג' התיקונים ההם של האבות בשלימות,אז אפשר לו לדעת כל השיעור שכבר נתקן בשכינה הקדושה, ואז ייעול לבי כנישתא ויצלי צלותיה, לתקן בשכינה מה שעוד חסר בה.
וביאור הדברים, כי אברהם הוא שורש החסד שבנשמות ישראל, כי הוא תיקן השכינה הקדושה לבחינת בית קבול לאור החסד, וקבלה החסדים בעד כל נשמות ישראל בכל מלואן. ואם היה נשאר כן, היו כל ישראל דבקים בהשי"ת דבקות תמידית, והשכינה הקדושה היתה בית מלכות המלא כל טוב ועונג, ולא היה שום איש רוצה להפרד ממנה אפילו לרגע. אמנם כל תיקונו של אברהם היה, בסוד שעשה בית קבול שלם, לבלי שום אפשרות של פגם, לאור החסדים, דהיינו שהעלה אותה לבחינת השפעה ונ"ר ליוצרנו ית', ולא לקבל להנאת עצמנו כלום, כי זהו המדה ובית הקבול של אור החסד. כמ"ש חז"ל על מדת ​האומר שלי שלך ושלך שלך חסיד (אבות פ"ה), שאינו דורש להנאת עצמו אף משהו. וכיון שכל הצמצומים וכל אחיזת הס"א הוא רק בבחינת הקבלה לעצמו, נמצא שהסיר בזה כל חלאת הקליפות והס"א לגמרי, ונתקנה השכינה בתכלית הטהרה. אמנם עוד לא היתה נגמרת בזה מחשבת הבריאה כי מחשבת הבריאה היתה בעיקר, להנות לנבראיו אשר מדת ההנאה תלויה ושקולה רק בשעור החשק לקבל, שלפי גדלות החשק לקבל, כן מדת התענוג מהקבלה. וע"כ אחר שכבר נתקנה השכינה רק בכלי של השפעה בלי קבלה לעצמו כלום, שהוא ענין הסתלקות מלקבל ממנו ית', ורק להשפיע אליו לבד, וא"כ לא הגיע עוד מזה שום תיקון למחשבת הבריאה השורשית שאינה באה רק בגדלות החשק לקבל.
וז"ס ​אברהם הוליד את יצחק, כי אחר שיצחק מצא השכינה בתכלית השלימות והמילוי מאור החסד ע"י התיקונים של אברהם הרגיש את החסרון שיש בשכינה, שעוד אינה ראויה לקבל כל הכלול במחשבת הבריאה כנ"ל, ע"כ הלך ותיקן אותה לבית קבול, באופן שתהיה ראויה לקבל כל השלימות הנרצה והכלולה במחשבת הבריאה, דהיינו שעורר גם את החשק לקבל ממנו ית', אלא רק בבחינת קבלה ע"מ להשפיע, שפירושו, שחושק מאד לקבל ורק מטעם שהמשפיע רוצה כן, ולולא שהמשפיע היה רוצה כן, לא היה בו שום רצון של משהו לקבל ממנו. ונודע שקבלה ע"מ להשפיע נחשבת להשפעה ממש, ונמצא שאין עוד לס"א שום אחיזה ברצון לקבלה הזו. וע"כ נתקנה על ידו השכינה הקדושה בכל השלימות הגדולה האחרונה, כי עתה היא ראויה לקבל כל הנועם והרוך מכל מה שחשב הש"י להנות לנבראיו, בעת שעלו במחשבה לבראם. ולפיכך נקראת עתה השכינה הקדושה בבחינת היכל קדשו ית', כי עתה שוכן בה המלך בכל הדרו ותפארתו כמו מלך בהיכלו. אמנם מבחינת תיקונו של אברהם היא נקראת רק בית, כלומר בית המלכות, כי עוד לא היה ניכר שם כל כבודו והדרו, כי אין כבודו של מלך ניכר אלא בהיכלו המיוחד לו, ונבחן בזה,שיצחק תיקן כל הגבורות שבנשמות ישראל, שפירושו, מיתוק כל הדינים שבהנהגתו ית': כי כל הצמצומים והיסורים והעונשים הבאים בעולם אינם אלא כדי לתקן את כלי הקבלה של הנשמות, שיהיו ראוים לקבל כל הטוב הכלול במחשבת הבריאה, ומתוך שיצחק כבר תיקן בשעתו את השכינה בשלימות הזו, הרי נתקנו בזה כל הגבורות, כי באו כבר למטרה הרצויה להם.
אמנם גם תיקונו לא נשאר כן, והוא כי העולם עוד לא היה מוכשר לגמר התיקון, וע"כ יצא ממנו עשו הרשע, שהוא קלקל את תקונו, ולא עמד בו להיות מקבל רק ע"מ להשפיע, כמו שתיקן יצחק, אלא שנכשל בקבלה לעצמו, כלומר שגם בעת שנגלה לו שאין המשפיע רוצה שיקבל, רצה ג"כ לקבל מטעם הנאת עצמו, וע"כ נאחזו בו הס"א והקליפות בסוד אדמוני ואיש שעיר. ועי"כ הוריד שוב רגלי המלכות לקליפות, בסוד ורגליה יורדות מות.
וכיון שראה יעקב את הקלקול של עשו הרשע, הלך ותיקן את השכינה הקדושה במדת היראה. שה"ס ​וידו אוחזת בעקב עשו (בראשית כ"ה), שאמרו בזוהר דהאי י' דשדי עשו לעקבוי, ארמה יעקב לרישיה. כלומר כיון שראה יעקב את הקלקול של עשו בהאי י' שה"ס השכינה, תיקן את עצמו ביראה גדולה עד שהעלה את השכינה לבחינת עטרה על רישיה. ועי"ז נאחז בב' התיקונים של אברהם ויצחק בבת אחת, ולא יצא ממנו שום פסול. אמנם תיקון זה אינו עוד גמר תיקון, כי היראה דומה לבחינת יראת חטא שהרי עקבו של עשו גרם לו היראה ההיא, מבלי לחטוא כמותו, אבל בגמר התיקון, הוא, אחר שיתבטל עקבו של עשו, בסו"ה ​בלע המות לנצח, שהיראה תהיה אז, רק בגין דאיהו רב ושליט. והנה יעקב לעצמו ודאי השיג גם היראה האמיתית הזו, אלא מבחינת כלל ישראל נשאר תיקון זה לכל הדורות אחריו עד גמר התיקון.
וזהו אמרו ואני ברוב חסדך אבא ביתך, דא אברהם, כי אברהם תיקן אותה בבחינת בית המלכות המלא מכל טוב, באור החסד כנ"ל. אשתחוה אל היכל קדשך, דא יצחק, כי יצחק תיקן אותה בבחינת היכל הקדש להדר כבוד המלך. כראוי לו ית' כנ"ל, ביראתך, דא יעקב, כי יעקב תיקן אותה במדת היראה, ועי"ז תיקן אותה לבית קבול לכל התיקונים של אברהם ויצחק יחד, כנ"ל. ובעי לאכללא לון ברישא, כי איך ידע מה שנשאר לתקן עוד לשכינה, אם לא יכלל את עצמו בכל אלו ג' התיקונים, שכבר תיקנו בה האבות הקדושים, דהיינו שיקבל על עצמו להתנהג על פי תיקוניהם הנ"ל. וזה נבחן שנכלל במדתם כנ"ל. ורק אחר שנכלל בכל אלו ג' תיקונים של אבותינו הקדושים, יתחיל לתקן אותה ממקום שהניח לנו יעקב אבינו, דהיינו להעלות היראה למדת הרוממות בגין דאיהו רב ושליט, ובתר כן ייעול לבי כנישתא ויצלי צלותיה, דהיינו שיתפלל וימשיך בה האורות העליונים עם יראת הרוממות להביאה לגמר התיקון. כדין כתיב ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר.