זהר

קפג) וכל מאן דמקיים פקודין דאורייתא, כאלו הוא לביש לשכינתא בלבושהא, ובגין דא אוקמוה בכסויא דציצית ותפילין כי היא כסותו לבדה היא שמלתו לעורו במה ישכב בגלותא והא אוקמוה. ת"ח חשך איהו אוכמו דאורייתא, אור חיורו דאורייתא.

פירוש הסולם

קפג) וכל מאן דמקיים פקודין דאורייתא, כאלו הוא לביש לשכינתא בלבושהא: וכל מי שמקיים מצות התורה, הריהו כאלו הוא מלביש את השכינה בלבושיה. ובגין דא אוקמוה בכסויא דציצית ​כי היא כסותו לבדה, היא שמלתו לעורו במה ישכב בגלותא, והא אוקמוה. וע"כ פרשו את הכתוב, הנאמר בטלית בציצית כי היא כסותו וגו', שהוא סובב על הגלות, שאז על ידי החטאים של ישראל נתפשטה השכינה מלבושיה. ונאמר עליה במה ישכב כמבואר.
וטעם הדברים הוא, כי החשך דבריאה הנאמר כאן, ה"ס חשך דאמא, (כי בריאה, פירושו ז"ת דבינה, המלבישות לא"א מחזה שלו עד הטבור, והם נק' או"א תתאין) והוא כמ"ש לעיל באות קס"ו. אמא עלאה הוה לה חד כנוי וכו' וההוא כנוי איהו אור וחשך ובגין ההוא חשך דהוה בההוא כינוי, אמר אבא דעתיד למחטי לאדם דאצילות, דאיהו אור לבוש עלאה. עש"ה בהסולם. הרי שחושך דבריאה האמור כאן, המחטיא את האדם דבריאה, הוא סוד הכנוי של אמא עלאה, ונתבאר שם בד"ה ובגין דא, שחשך דאמא הזה הוא לבוש לאור העליון, כי חשך זה נעשה על ידי עלית המל' המצומצמת למקום בינה, לאמא, וירדו אתוון אל"ה, שה"ס בינה ותו"מ דאמא למקום הנוקבא, וכן בינה ותו"מ דנוקבא יורדות לנר"ן דבני אדם. ונשארה אמא משום זה במ"י דאלקים שה"ס כו"ח דכלים ובו"ק בלי ראש דאורות וכן הנוקבא נחשכה, בו"ק בלי ראש. וה"ס החשך שנברא בסוד הכנוי דאמא. אמנם אמא עשתה זאת בכונה, כי ע"י עלית מ"ן מתורה ומע"ט של התחתונים, מחזרת אמא אח"כ את אתוון אל"ה שלה, ונשתלם בה השם אלקים. וכן הנוקבא שהיתה מלבשת על אתוון אל"ה עולה עמהם לאמא ומחזרת אתוון אל"ה שלה ונשתלם גם בה השם אלקים: ואז עולים גם נר"ן דבני אדם עם אתוון אל"ה של הנוקבא למקום אמא, ומקבלים שם המוחין שבאמא. ולפיכך נבחנת אתוון אל"ה הללו לבחינת לבוש עלאה, להיותם עולים ממקום התחתון אל העליון, ומלבישים בחזרה על העליון כמו שהיו מטרם נפילתם למקום התחתון. וע"כ המוחין שהתחתון מקבל בעת עלותו עמהם להעליון נק' אור לבוש עלאה. להיותו מקבל האור דרך אתוון אל"ה הללו, שחזרו ונעשו ללבוש להעליון. וז"ש לעיל דף צ"ג אות צ"ד, שבני אדם אינם יכולים לקבל אור העליון אלא באמצעות מלבוש. עש"ה. וזה שאומר שם דעתיד למחטי לאדם דאצילות, דאיהו אור לבוש עלאה, כי אם התחתונים מקלקלים מעשיהם, אז נפסק הזווג העליון, ואתוון אל"ה דזו"ן חוזרים ונופלים לבי"ע, למקום הקליפות, וכן אתוון אל"ה דאמא נופלות למקום זו"ן, ושוב יוצא החשך בעליונים, כי חוזרים לו"ק בלי ראש. הרי שהאדם גורם מיעוט ופגם לאדם דאצילות, מטעם היותו מקבל אור לבוש עלאה, וע"י החטא, חוזר הלבוש, שהוא אתוון אלה ונופל לקליפות.
וז"ש כאן אורייתא דבריאה, איהי לבושא דשכינתא כי התורה ומע"ט שאדם דבריאה עוסק בה, נמצא מעלה אתוון אל"ה של השכינה מבי"ע לאצילות, ונעשו לבוש אליה, וכן אמא מחזרת אתוון אל"ה שלה עם הנוקבא ומעלה אותם למקומה והיא מקבלת המוחין הגדולים שבמקום אמא, הרי שהתורה דבריאה נעשית לבוש אל השכינה. וז"ש לעיל באות קע"ט שתשובה קדמה להעולם. כי העולם היה מחויב להבראות בחשך דבריאה, דהיינו להוריד אתוון אל"ה מהמדרגות, הגורם חשך בעולם, ומסבת החשך חוטא האדם, והוכן לו תשובה, שע"י התשובה מחזיר אתוון אל"ה, והאור, שהוא מטרת הבריאה, נמשך להעולמות. ואי אדם לא הוה עתיד למברי הות שכינתא בלא כסויא כגוונא דעני, ואם לא נברא האדם, ולא היה ענין של העלאת אתוון אל"ה מבי"ע לאצילות, היתה השכינה בלי לבושים, כלומר בלי מוחין הגדולים דאמא, כי בכח העלאת אתוון אל"ה שלה מבי"ע, היא יכולה לעלות לאמא עם אתוון אל"ה דאמא ולקבל ממנה המוחין. ואם לא היה נברא האדם לא היה לה להנוקבא שום מוחין, והיתה נחשבת כמו עני (כמ"ש לעיל דף ז' ד"ה וכבר) הרי שכל הלבושים של הנוקבא אינם אלא מסבת חשך דאמא, שה"ס חשך דבריאה.
ת"ח חשך איהו אוכמו דאורייתא אור חיורו דאורייתא, בוא וראה, חשך, ה"ס השחור שבתורה, דהיינו הדיו שבאותיות שבה, אור, הוא הלבן שבתורה, דהיינו הגוילים, שעליתם כתובים האותיות. (וחסר כאן ההמשך, ותמצאהו בתק"ח, דף קט"ז ט"א שורה ל"ד. כי כל המאמר הזה מאות קנ"ט עד קפ"ד הוא העתק מלה במלה משם, וז"ל) וכד איהו אור מתלבש בחשך אתמר באורייתא שחורה אני ונאוה, וכד אסתלק מתמן אור דאיהו חוורו, איהי אומרת אל תראוני שאני שחרחורת. וכשהאור מתלבש בחשך, נאמר על התורה, שחורה אני ונאוה, וכשהאור נסתלק משם, שהוא הלבן שבתורה, התורה אומרת אל תראוני שאני שחרחורת. פירוש, כי ז"א מכונה תורה, והמוחין שלו ה"ס אור תורה, והוא הלבן שבה. ולבושי המוחין, שהם החשך דאמא, דהיינו אתוון אל"ה דאמא כנ"ל בדיבור הסמוך, ה"ס השחור שבתורה. ובעת שהמוחין דאמא מלובשים בהחשך, דהיינו באתוון אל"ה שבה, אומר אז הז"א שחורה אני ונאוה, כי הלבושים הללו הם סבת כל המוחין שלו. (כנ"ל דף ז' ד"ה וכבר) אמנם כשמסתלק האור מן הלבושים והלבושים חוזרים ונופלים מאמא, וכן לבושי זו"ן דהיינו אתוון אל"ה שלהם, חוזרים ונופלים לבי"ע, כנ"ל בדיבור הסמוך, אז אומר הז"א שהוא התורה, אל תראוני שאני שחרחורת. כי הקלי' מתאחזים אז בהשחור שלו, להיותו בבי"ע, וריקן מאור. ועל דבר זה רמזו חז"ל זכה, נעשה לו סם חיים, כי כל המוחין של העוסק בתורה, נמשכים לו בהשחור שבתורה, ונעשה השחור לבוש על הלבן. לא זכה נעשה לו סם המות, כי אז המוחין מסתלקים מלבושיהם, והלבושים נופלים לקליפות, ונעשים לו לסם המות, והבן.