זהר

קפב) והאי איהו דאוקמוהו מארי מתניתין, כל הקורא ק״ש, כאלו אוחז חרב פיפיות בידו. והא אוקמוהו על מטתו להגן מן המזיקין, אבל בק״ש דצלותא, אדון המזיקין קשור, לית ליה רשו למברח. וזכאה איהו מאן דשחיט ליה בההוא זמנא, לקיים השכם להרגו בצלותא, דאתמר בה וישכם אברהם בבוקר.

פירוש מעלות הסולם

קפב) והאי איהו דאוקמוהו וכו': וזהו שהעמידו בעלי המשנה (ברכות ה.) כל הקורא קריאת שמע, כאלו אוחז חרב פיפיות בידו. והרי העמידו קריאת שמע על מטתו הוא להגן מן המזיקים. אבל בקריאת שמע של תפלת שחרית אדונם של המזיקים קשור, ואין לו רשות לברוח. ואשרי לו מי ששוחט אותו בזמן ההוא לקיים השכם להרגו, היינו השכמה בתפלה שנאמר בה וישכם אברהם בבוקר.
פירוש. הרי נתבאר (בשער הכוונות, בכונת ק״ש דרוש ד׳ ובתלמוד עשר הספירות חלק י״ב) ענין ד׳ מיני קריאת שמע שאנו קוראים בכל יום: והם ק״ש שעל המטה, וק״ש של הקרבנות, וק״ש של תפלת שחרית, וק״ש של תפלת ערבית. והמובחר שבכולם הוא ק״ש של שחרית, שלפני שמונה עשרה. והוא מטעם שז״א כבר נשלם בכל המדרגות של עיבור ב׳ ע"י קריאת שמע של הקרבנות, ולכן הוא נעשה ראוי לעלות למ״ן לעיבור ב׳ דגדלות, שנקרא עיבור ג' לבחינות מוחין דהולדה, בק״ש דיוצר. שבמלת ישראל ממשיכים את מקיפים דאבא דקטנות. ובמלת אחד עולה ז״א למ״ן לאו״א בבחינת עיבור ב׳ דגדלות, ונעשה זווג של הולדות נשמות באו״א בכל השלימות של פנימים ומקיפים דאבא ואמא.
אמנם ז״א לא יכול לקבל המוחין ההם בבת אחת, אלא עתה בק״ש הוא מקבל את המוחין דו״ק דהולדה מגדלות אמא, ואח״כ בברכת אבות מקבל את ג׳ הראשונות. ובברכת שים שלום מזדווגים זו״ן עצמם פב״פ. (ועיין במאמרי רשב״י אד״ר דף קל״ה) והנה כל קבלת ו״ק נעשה ע״י עליית מלכות לבינה בסוד חרב פיפיות (כנ״ל אות קפ״א) ובעליית מלכות לבינה מסתלקים ג״ר דבינה, ומתמעטת מג״ר לו״ק, ​וזה נבחן לשחיטה, כי השחיטה מבדלת את הראש שה"ס ג״ר, מן הגוף שהוא ו״ק. אמנם קטנות זו הנבחנת לשחיטה, מביאה אח״כ את הגדלות, דהיינו שאח״כ מלכות יורדת למקומה, ונתגלות ג׳ הראשונות, בכל תקונם.
וזה אמרו והאי איהו וכו', כאלו אוחז חרב פיפיות כי בכל אחת מן ד׳ מיני קריאת שמע הנ״ל, לא מקבלים אלא ו״ק דגדלות ע״י עליית מלכות לבינה כנ׳׳ל, ואוחז חרב פיפיות של בינה ומלכות, והמזיקים שיונקים מג"ר מובדלים ומופרשים מן הקדושה, והיינו על מטתו להגן מן המזיקין כי קריאת שמע שהיא השגת מוחין דו״ק בלי ג״ר, מגינה שלא תהיה לחיצונים שום יניקה. אבל בק״ש דצלותא הבאה אחר ק״ש של הקרבנות, אדון המזיקין שהוא הרצון לקבל הגדול הרוצה להמשיך ג״ר, קשור וכו' ע״י ק״ש של הקרבנות והתפילין (עי׳ לעיל אות כ״ב) וזכאה איהו מאן דשחיט ליה בההוא זמנא כי אז מקבל המוחין דו״ק דגדלות, שזהו שחיטה ממש אל הסט״א כנ״ל, אשר המשכת המוחין ואורות החיים אל זו״ן, היא מיתה אל החיצונים והקליפות, וכשזה קם זה נופל לקיים השכם להרגו, בתפלה ​שאז נאמר ​וחמת המלך שככה, כי הקליפות נתבערו ביחוד של ק״ש, וזו״ן מקבלים ג״ר דמוחין דהולדה בברכת אבות, ומזדווגים פנים בפנים בברכת שים שלום.