זהר

קעט) אזל ההוא ב״נ לההיא מערתא, הוא ובריה, שרי ליה במערתא. עד דנפק אבוי לקטרא לחמריה, נפק קיטורא דאשא, ומחא ליה ברישא, וקטליה. אדהכי עאל אבוי, ואשכחיה מית. נטל ליה ולחמריה, ואזל ליה. ואשכח להו לבתר יומא חד, לר׳ יצחק, ולר׳ יהודה, ורבי חזקיה, דהוו אזלי. בכה קמייהו, וסח לון עובדא. אמר רבי יצחק, ולא זמנין סגיאין אמינא לך, דאסיר למיהך תמן. בריך רחמנא, די כל מעבדוהי קשוט, וארחתיה דין. זכאין אינון צדיקייא, דאזלין בארח קשוט, בעלמא דין, ובעלמא דאתי, ועלייהו כתיב, וארח צדיקים כאור נגה וגו׳.

פירוש הסולם

קעט) אזל ההוא בר נש וכו׳: הלך אותו האדם למערה ההיא, הוא ובנו, והניח אותו במערה. בעוד שיצא אביו לקשור חמורו, יצא קיטור אש והכה את בנו בראשו, והרגו. בתוך כך נכנס אביו ומצאו שמת, לקח אותו ואת חמורו והלך לו. אחר זה, ביום אחד, מצא את ר׳ יצחק ור׳ יהודה ור׳ חזקיה שהיו הולכים, בכה לפניהם, וסיפר להם המעשה. א"ר יצחק, וכי לא אמרתי לך פעמים הרבה שאסור ללכת שמה. ברוך הרחמן, שכל מעשיו אמת ודרכיו דין. אשרי הם הצדיקים שהולכים בדרך האמת בעולם הזה ובעולם הבא. ועליהם כתוב, וארח צדיקים כאור נגה וגו'.