זהר

קעח) אסתמר, מהרהורא בישא, מהרהורא דמשקר באילנא דחיי, מסאיב נהרא ונחלא מקורא דישראל, דיהיב מותא לנפשא, ותבירו לגרמיה לית ליה קיומא כלל.

פירוש הסולם

קעח) אסתמר, מהרהורא בישא וכו': ומכרזת ואומרת, מי הוא הזוכה לכל זה, הוא מי שנשמר מהרהור רע, מהרהור המשקר בעץ החיים, מהרהור המטמא את הנהר והנחל, שהוא מקורו של ישראל, מהרהור הנותן מות לנפש ושבירה לעצמו, אין לו קיום כלל.
ביאור הדברים. נודע, שהנוקבא מצד עצמותה אינה ראויה לקבל שום מוחין, כי הצמצום א' רוכב עליה, (כנ"ל ב"א דף ז' ד"ה וכבר) עש"ה. וכל המוחין שמקבלת הוא מכח עליתה והתכללותה בכלים דאמא כמ"ש שם. ולפיכך נקודת עצמותה צריכה להיות גנוזה בה בהעלם גמור, ואם היא מתגלית תכף מסתלקים ממנה כל האורות, כי נגלה, שאינה בחינת אמא, אלא בחינת המלכות, שהצמצום רוכב עליה, ואינה ראויה לקבל אורות דאמא. ומשום זה ה"ס עצה"ד טו"ר. כנ"ל בהקדמת ספר הזהר דף קכ"ב אות קכ"ג זכי ב"נ הא טוב, אי לא זכי הא רע. שפירושו אם נזהר האדם להדבק בקו אמצעי המכריע בין הקוין, שקו ימין יאיר ממעלה למטה, וקו שמאל ממטה למעלה, וגם האדם אינו ממשיך הארת חכמה שבקו שמאל ממעלה למעלה, אז נבחן שזכי, והא טוב, דהיינו שנקודת עצמותה של הנוקבא, נגנזת ואינה נודעת. אמנם אם ממשיך הארת השמאל ממעלה למטה, ופוגם בקו אמצעי, נבחן שהוא לא זכי והא רע, ותכף נגלה עליו נקודת עצמותה של הנוקבא, ואורות החיים פורחים ומסתלקים תכף ממנו.
וענין לא זכי, אינו צריך מעשה ממש, שימשיך בפועל ממעלה למטה, אלא בהרהור לחטוא אע"פ שעוד לא חטא בפועל, כבר הוא נבחן ללא זכה והא רע, ואורות הקדושה מסתלקים ממנו והרוח שטות, שה"ס המות והרע, מתלבש בו, שהוא המחטיא בפועל, כמ"ש ז"ל, אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות. (כנ"ל דף ט"ז ד"ה וזה ע"ש).
וזה אמרו אסתמר מהרהורא בישא, שאינו זוכה לאורות העליונים אלא מי שנשמר מהרהור רע, דהיינו מן ההרהור להטוא ולהמשיך הארת השמאל ממעלה למטה, מהרהורא דמשקר באילנא דחיי מאותו הרהור המשקר ופוגם בעץ החיים, כי עץ החיים ה"ס קו אמצעי, המכריע שקו ימין בלבדו יאיר ממעלה למטה, והקו שמאל רק ממטה למעלה, וכיון שהאדם הרהר להמשיך ממעלה למטה נמצא משקר ופוגם בתקון עץ החיים. מסאיב נהרא ונחלא מקורא דישראל, ולא עוד, אלא שהוא מטמא הנהר שה"ס אמא. והנחל שה"ס יסוד דאמא, שהיא המקור של ז"א הנקרא ישראל. פירוש. כי אחר שהאורות מסתלקים מן הנוקבא, משום שנגלה בה כח הצמצום, מגיע פגם הזה גם לאמא, מטעם שהנוקבא כבר נכללה באמא. וזה נבחן כמו שהיא נטמאת ממגעה באחרים. כי אמא מצד עצמותה, אין בה שום פגם מצמצום א', אלא מכח שנתכללה עם הנוקבא, נפגמה על ידה. ואמא נקראת נהר, בסוד ונהר יוצא מעדן, ומצד יסודה, נקראת נחל. בסו"ה מנחל בדרך ישתה ז"א, על כן ירים ראש, שז"א משיג בחינת ג"ר וראש, מן הנחל. שהוא יסוד אמא.
וז"ש דיהיב מותא לנפשא ותבירו לגרמיה, כי אחר שמסתלקים האורות מן הנוקבא, מסתלק גם אור האדם הנקרא נפש, והכלי שלו שנקרא גוף, נשבר, כי לית ליה קיומא כלל, כי אין לו ממי לקבל אורות החיים וע"כ נשבר ומת.