זהר

קעח) אברהם, כיון דזמין לרברבי דרא, נחת מקטרגא וקם על פתחא כגוונא דמסכנא, ולא הוה מאן דאשגח ביה. אברהם הוה משמש לאינון מלכין ורברבין. שרה אוניקת בנין לכולהו דלא הוו מהמנין כד איהי אולידת. אלא אמרו אסופי הוא ומן שוקא איתיאו ליה,בגין כך אתיין בנייהו בהדייהו, ונטלת לון שרה ואוניקת לון קמייהו. הה"ד מי מלל לאברהם הניקה בנים שרה, בנים ודאי. וההוא מקטרגא על פתחא. אמרה צחוק עשה לי אלהים. מיד סליק ההוא מקטרגא קמי קב"ה, ואמר ליה רבון עלמא, את אמרת אברהם אוהבי, עבד סעודתא ולא יהב לך מידי, ולאו למסכני, ולא קריב קדמך אפילו יונה חד. ותו, אמרת שרה דחייכת בה.

פירוש הסולם

קעח) אברהם, כיון דזמין וכו': אברהם כיון שהועיד לגדולי הדור, ירד המשטין וקם על הפתח כעין עני. ולא היה מי שיביט עליו, אברהם היה משמש את המלכים והשרים, שרה הניקה הבנים מכולם, משום שלא היו מאמינים כאשר ילדה, אלא אמרו שיצחק הוא אסופי, שמן השוק הביאו אותו. משום זה הביאו את בניהם עמהם, ושרה לקחה אותם, והניקה אותם לפניהם. ז"ש ​מי מלל לאברהם הניקה בנים שרה. והיה צריך לומר הניקה בן, שרה, אלא בנים ודאי, דהיינו בניהם של כל האורחים. ואותו המשטין עמד בפתח. אמרה שרה צחוק עשה לי אלקים. מיד עלה המשטין לפני הקב"ה, ואמר לו: רבון העולם, אתה אמרת אברהם אוהבי, הנה עשה סעודה ולא נתן לך מאומה, ולא לעניים, ולא הקריב לפניך אפילו יונה אחת. ועוד, הנה שרה אומרת, שצחקת בה.
יש להבין זה, הרי הוא שנצטיין בעיקר בהכנסת אורחים ובחסד, וכל יומוי הוה קאים בפרשת אורחין, לזמן אושפיזין (כמ"ש בזוהר אמור דף קע"א אות רע"ט). ואיך אפשר שיהיה נכשל בדבר זה, שלא ליתן צדקה למסכנא. ועוד למה הטריח עצמו המקטרג להתחפש כמו מסכנא, שאין דרכו בזה לגבי אחרים. אמנם כאן אינו כפשוטו, ויש בזה סוד גדול, שאינו נוהג אלא בקדישין עליונין.
ועיין בזוהר (פקודי דף ק"ו אות שכ"ט). וז"ל, אמר ר"ש אע"ג וכו' ורוח מסאבא בעי לאכפייא ליה בכל סטרין. תא ואימא לך רזא חדא ולא אתייהיב לגלאה בר לאינון קדישי עליונין וכו' דבעינן גו רזא דתפילין לאצנעא חד שערא דעגלא דיפוק לבר ויתחזי, וכו' וההוא שערא בעי לעאלא ליה בגו קדושה עלאה דילן וכו' כדין לא יקטרג ליה ולא יכיל לאבאשא ליה לעילא ותתא. דהא דוכתא יהיב ליה. ואי ההוא חולקא לא יהבין ליה בהאי קדושה, יכיל לאבאשא ליה לתתא וסליק מקטרגא ליה לעילא. וכו'. פירוש, כי מטרם גמר התיקון אי אפשר להעביר הס"א לגמרי, ואפילו הצדיקים והקדושים העליונים, וכמה שהצדיק נזהר לעשות המצוה בטהרה, הנה נשאר עוד כח לס"א לקטרג עליו, ולהראות מקום חסרון במצוה. ולפיכך הכין השי"ת בשביל הצדיקים אופן אחר להכניע ולסתום פה המקטרג. והוא, ליתן חלק מועט מהקדושה אל המקטרג הזה שנשאר, שבשביל זה נסתם פיו של המקטרג, ואינו רוצה לקטרג עליו כדי שלא יאבד חלקו מהקדושה שיש לו מאותה מצוה. שה"ס השערה שאנו נותנים בתפילין. וה"ס שעיר המשתלח, וה"ס פרה אדומה. עש"ה. ועוד תמצא ענין זה בזוהר (אמור דף פ"ח).
וז"ש כאן נחת מקטרגא וקם על פתחא בגוונא דמסכנא ולא הוה מאן דאשגח ביה. כי לכל העניים ודאי שהאכיל אותם מסעודתו כדרכו בהכנסת אורחים תמיד, רק האי מקטרגא הנ"ל, שאינו מועיל שום טהרה להעבירו זולת להנות אותו מעט מהקדושה כנ"ל, שהיה כאן בבחינת המסכנא, כי רצה לקבל חלקו מהקדושה. אבל אברהם לא רצה להנות לס"א אף משהו מהקדושה, אלא שרצה להכניעו בכחו ולדחותו לגמרי, ולפיכך עלה וקטרג כמ"ש להלן. וז"ש הזוהר נחת מקטרגא כגוונא דמסכנא, שלא היה עני ממש אלא המדובר הוא במקטרג שהתחפש כמו עני, ותבע להנות אותו מסעודתו של אברהם כמבואר. אבל אברהם הרגיש בו שהוא מבחינת הס"א, וע"כ לא רצה ליתן לו כלום.
וז"ש, אפילו יונה חד כי יש בזה רמז נכבד, כי בסדר הקרבנות באים רק שני בני יונה, כנגד ב' נקודות הכלולות יחד במלכות הממותקת במדת הרחמים, שיש בה דין ורחמים יחד, והדין שבה גניזא וטמירא, והרחמים שבה קיימא באתגליא, (כנ"ל אות קכ"ב) כי לולא המיתוק הזה לא היה העולם יכול להתקיים כנ"ל. וע"כ אין להקריב רק ב' בני יונה, ותדע, שסוד יונה חד ה"ס היונה ששלח נח מן התיבה ולא יספה שוב אליו עוד (בראשית ח') כי יונה חד רומזת למדת הדין שבמלכות בלי מיתוק במדת הרחמים, וכיון שנח לא יכול לתקן בה שום תיקון ע"כ לא יספה לשוב אליו עוד. (עי' בזוהר שלח דף נ"ב).
וכבר נתבאר ענין המקטרג שתבע חלקו מסעודתיה דאברהם ביום הגמל את בנו, שהוא ענין תיקון חסרון, אשר אי אפשר לתקנו מטרם גמר התיקון בדרך אחר, (כנ"ל בדיבור הסמוך) ותדע, שה"ס מדת הדין שבמלכות, שאין העולם יכול להתקיים בה, והיא צריכה להיות גניזא וטמירא, שהיא ג"כ סוד היונה, אשר לא יספה לשוב אל נח כנ"ל. אמנם אברהם היה יכול לתקנה, והיה מוטל עליו לתקנה, דהיינו בדרך למיהב מידי למקטרג למסתם פומיה, (כנ"ל בדיבור הסמוך). וכיון שלא נתן לו למקטרג כלום, לכן עלה וקטרג.
וז"ש ולא יהיב לך מידי, ולאו למסכני, כי קטרג שבכל סעודתו זו לא תיקן כלום למדת הדין שבמלכות, שהיא נקראת מסכנא, דלית לה מגרמה ולא מידי, והוא אמנם חולקא דקב"ה, כי היא עצם המלכות נוקבא דז"א, שהוא קב"ה. שהרי לא המתיק אותה במדת הרחמים אלא לצורך קיום העולם, וע"כ המוחין הנמשכים ע"י מדת הרחמים, נבחנים כמו חלק של בני העולם, שעל ידי זה יתקנו גם עצם המלכות שהיא חולקא דקב"ה לבדו. וכיון שע"י הנס הגדול דהניקה בנים שרה המשיך אברהם כל המוחין שבמדת הרחמים, כבר היה סיפק בידו לתקן גם בחינת המסכנא שבמלכות, שהיא חולקא דקב"ה, לכן קטרג ולא יהיב לך מידי היינו חולקיה דקב"ה. ולאו למסכנא היינו חלקה של עצם המלכות שהיא במסכנותא, שאין בני העולם יכולים לתקן בה, ולא קריב קדמך אפילו יונה חד היינו היונה, שנח לא היה יכול לתקן אותה כנ"ל. ותו אמרת שרה דחייכת בה, כי שרה ה"ס בינה ומדת הרחמים המאירה במלכות, ובאמירתה, צחוק עשה לי אלהים כל השומע יצחק לי המשיכה בזה אור שלם ומיתוק גדול מאד, עד שלא נראתה עוד כל בחינת חסרון בעצם מדת המלכות, ונעשה חשש גדול שמא לא תשאר מחמת זה שום תשומת לב לתקן את עצם המלכות. והוא דומה לסוה"כ ​פן ישלח וגו' מעץ החיים ואכל וחי לעולם (בראשית ג'), דהיינו שלא ירגיש עוד בעצמו שום חסרון ולא יהיה מוכרח לתקן את הפגם שבעץ הדעת.