זהר

קעז) בגנתא די בארעא, כלהו קיימין בדיוקנא וציורא דהוו קיימין בהאי עלמא, וסתרא ורזא דא אתמסר לחכימי. רוחא דנחית לבני נשא, דאיהו מסטרא דנוקבא, מתגלפא תדיר בגלופא כהאי חותם. ציורא דגופא דבר נש כהאי עלמא, בליט לבר, ורוחא אתגליף לגו. כד אתפשט רוחא מן גופא, ההוא רוח בליט בגנתא דארעא, בציורא ודיוקנא דגופיה ממש דבהאי עלמא, בגין דהוה תדיר כחותם.

פירוש הסולם

קעז) בגנתא די בארעא וכו': בגן עדן הארץ, כולם עומדים בדמות וצורה שהיו נמצאים בעולם הזה, והסתר והסוד הזה נמסר לחכמים. הרוח היורד לבני אדם שהוא מצד הנקבה, הוא תמיד נחקק בחקיקה כחותם הזה, שאותיותיו שקועות. כי ציור הגוף בעולם הזה בולט לחוץ, והרוח נחקק לפנימיותו. כשנתפשט הרוח מן הגוף ועולה לג"ע הארץ, רוח ההוא בולט בגן עדן הארץ, בצורתו ודמותו של הגוף ממש שבעולם הזה, משום שהוא תמיד כחותם.
ביאור הדברים. כי אור החסדים, נבחן שהוא בולט לחוץ, כי בליטה יורה שני דברים, א) שהשפע מרובה כל כך עד שבולט לחוץ. ב) שהיא מבחינת חצוניות, כי נמשך מקומת קו אמצעי היוצא על מסך דחירק כנ"ל (פרשת לך י"ג ד"ה ונתבאר, ע"ש) שהוא בחינת ו"ק וחיצוניות. וז"ש בליט לבר. וזהו בחינת ת"ת שהוא קו אמצעי. והמלכות להיותה נמשכת בעיקר מן קו שמאל דבינה שה"ס חכמה בלי חסדים, שאז גם החכמה אינה יכולה להאיר. היא נבחנת שהיא שקועה וחקוקה לפנים. וגם זה מב' טעמים, א) שהיא חסרה מאור, כי השקיעה אין האור יכול להאיר שם. ב) שהיא בחינת פנימיות, כי הארת החכמה היא בחי' ג"ר ופנימיות, אלא שאינה יכולה להאיר מסבת חסרון חסדים. וז"ש, אתגליף לגו. וכשהת"ת ומלכות מתחברים, נשלמים שניהם זה מזה, כי בחינת לבר, של בליטת הת"ת מתתקן בבחי' לגו של המלכות, ובחי' השקוע שבמלכות מתתקנת בהחסדים שבבליטת הת"ת ונכללים שניהם מחכמה וחסדים.
ונודע, שסוד קו השמאל שורשו בבינה, ומקום גילוי שלו הוא במלכות. וע"כ נבחנות שתיהן בבחינת שקועה לפנים, ות"ת נבחן בבחינת בולט לחוץ, להיותו בחינת קו אמצעי וחיצוניות. ועד"ז ג' עולמות בי"ע, שהם נמשכים מבינה ות"ת ומלכות, הם נחתמים זה מזה כבחותם, אחד שקוע ואחד בולט. עולם הבריאה הוא שקועה, והיצירה בולט, והעשיה שקועה. ועל דרך זה נר"ן דצדיקים שהם נמשכים מבי"ע, הנפש שבעשיה היא שקועה, הרוח שביצירה הוא בולט, הנשמה שבבריאה, הוא שוב שקועה.
אמנם בעולם הזה, הנפש והרוח של האדם המתלבשים בגופו הנה הנפש הארתה קלושה, והיא נכללת ברוח, באופן שהרוח היא פנימיות אדם, והגוף היא חיצוניותו. ולפיכך הרוח שקוע כמו חותם, להיותו הפנימיות, והגוף בולט להיותו החיצוניות, וכשהאדם נפטר, הגוף נקבר והנפש לא תוכל לעלות לג"ע אלא נשארה חופפת על הקבר סמוך הגוף (עי' ויחי אות שמ"ו ואות ש"ט וש"י) והרוח עולה לגן עדן הארץ, ששם יש ג"כ ג' מדרגות, בינה ת"ת ומלכות, והרוח מתלבש שם במדרגתו, שהוא במדרגת ת"ת אשר שם, הנקרא אוירא דגן עדן. ולפיכך חוזר הרוח להיות בולט כמו האויר שבג"ע. שהוא ת"ת.
וזה אמרו, רוחא וכו': דאיהו מסטרא דנוקבא, דהיינו הרוח המלובש בגופו של אדם בעולם הזה מתגלפא וכו': כהאי חותם, דהיינו ששקועה לפנים כאותיות השקועות שבחותם. משום שהיא פנימיות הגוף. ציורא דגופא וכו': בליט לבר, להיותו בחינת חיצוניות, וע"כ אין בו רק אור ו"ק, כנ"ל, ורוחא אתגליף לגו, כי הרוח היא בחינת פנימיות הגוף, והוא שקוע, שיורה שיש בו חכמה אבל אינה מאירה כנ"ל. כד אתפשט רוחא מן גופא, ההוא רוח בליט בגנתא דארעא וכו': כי שם עולה לבחינת הרוח שבגן עדן הארץ, שהוא ת"ת אשר שם, שהיא חיצוניות בג"ע, וע"כ נעשה בולט כמוהו. וז"ש בגנתא די בארעא כלהו קיימין בדיוקנא וציורא דהוו קיימין בהאי עלמא, כי הרוחות העולים שמה יש להם אותה הצורה כמו הגוף בעולם הזה, דהיינו שבולט לחוץ. וז"ש, בגין דהוה תדיר כחותם. וע"כ בגוף שהוא בולט נעשה הוא שקוע. להיותו פנימיותו. ובג"ע שנעשה לחיצוניות חזר להיות בולט. כמ"ש והולך.