זהר

קעא) ת״ח, י׳ בקדמיתא, כללא דכלא, סתים מכל סטרין, שבילין לא מתפתחין, כללא דדכר ונוקבא. קוצא דיו״ד דלעילא, רמיזא לאין. לבתר, י׳ דאפיק ההוא נהרא דנגיד ונפיק מניה, ולאתעברא מניה ה׳, בהאי כתיב ונהר יוצא מעדן. יוצא ולא יצא, בג״כ לא בעיא לאתפרשא מניה, ובג״כ כתיב רעיתי.

פירוש הסולם

קעא) ת״ח י׳ בקדמיתא וכו׳: בוא וראה, י׳ שבתחילת שם הויה, היא כלל הכל, סתומה מכל הצדדים, שבילים לא נפתחים בה, היא כלל זכר ונקבה, שהם אבא ואמא עלאין, שהי׳ ה״ס אבא, וב׳ אותיות מילוי היוד, שהן ו׳ ד', הן אמא והם סתומים ובלתי נפתחים (כנ״ל אות קס״ח) הקוץ שעל הי׳ למעלה רומז על אין, שהוא כתר הנקרא אין, מטעם שבו אפיסת ההשגה. ואח״כ הוציאה הי', ממנה, שה״ס עדן, אותו הנהר הנמשך ויוצא, שהוא בינה, ושתתעבר ממנו, בבן ובת שהם ו׳ ד', והיא ה׳, שצורתה רומזת על ז״א ומלכות המעוברים בתוכה, שהם צורת ד׳ ו'. בה׳ זו כתוב, ונהר יוצא מעדן, יוצא, כתוב דהיינו שיוצא תמיד, ולא יצא שהוא לשון עבר. משום זה, אין הה׳ צריכה להפרד מן הי׳, וע״כ כתוב רעיתי, על ה׳ הזו, להיותה עם הי׳ כשני ריעים, שאינם נפרדים זה מזה לעולם.