זהר

קסב) כד מטא לעלמא דפרודא, דאיהו עולם הנבדלים, אמר אומנא, למארי בניינא נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, אמר מארי בניינא, ודאי טב הוא, למעבד ליה, אבל עתיד הוא למחטי קמך, בגין דאיהו כסיל הה"ד בן חכם ישמח אב ובן כסיל תוגת אמו.

פירוש הסולם

קסב) כד מטא לעלמא דפרודא דאיהו עולם הנבדלים אמר אומנא למארי בניינא נעשה אדם וגו': כשהגיע להמדרגות מעולם הפירוד שהוא עולם הנבדלים, דהיינו לברא נשמת אדם שבעולם הבריאה, שעולם זה כבר נבדל מאלקיות, ובחינת הכלים אשר שם כבר אינם אלקיות. אמר האומן לבעל הבניין נעשה אדם בצלמנו כדמותנו. דהוונו להיפך מבכל מעשה בראשית עד בריאת אדם, שבהם בעל הבנין אמר, וכאן אמר האומן. אמר מארי בניינא ודאי טב הוא למעבד ליה, אבל עתיד הוא למחטי קמך, בגין דאיהי כסיל וכו' אמר בעל הבניין, ודאי טוב הוא לעשות את האדם, אבל הוא עתיד לחטוא לפניך, משום שהוא כסיל, וז"ש ​בן חכם ישמח אב, ובן כסיל תוגת אמו. כלומר שאבא אמר שהחטא של האדם אינו מגיע לו אלא לאמא, כי בן כסיל תוגת אמו.
ביאור הדברים, כי נתבאר שבעולם האצילות אין שום מסך, ולפיכך איהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון. ואע"פ שאנו מבחינים זווגים על המסכים גם באצילות, אכן נתבאר (בפתיחה לחכמת הקבלה אות נ"ט) שיש ב' בחי' מלכות, מלכות שבע"ס דראש, הנבחנת למלכות המזדווגת עם אור העליון בזווג דהכאה, ונבחנת לבחינת מאציל לאותו פרצוף. ויש מלכות המסיימת את ההארה דהיינו מלכות דע"ס דגוף. ובעת צמצום ב', שע"י עלית המלכות למקום בינה נעשה סיום חדש באמצע כל מדרגה, שמלכות המזדווגת עלתה לנוקבי עינים, ומלכות המסיימת למקום החזה דע"ס דגוף, הנה הסיום של המלכות שבנוקבי עינים אין בהם שום דין ועוביות להיותה בחינת מלכות המזדווגת, ובחינת מאציל, אלא רק מלכות המסיימת העומדת בחזה, נבחנת למסך גמור, שהרי כח הצמצום שהיה בנקודה דעולם הזה, עלה שם במקום החזה והפסיק האור של אותו מדרגה. ותדע שמסך המסיים הזה שעלה למקום החזה, הוא הפרסא שבין אצילות לבריאה, (כמ"ש בפלחה"ק אות ס"ז) המסיימת לכל הפרצופין שבאצילות. באופן שכל אלו המסכים הנמצאים בעולם האצילות מלפני הפרסא הם רק מבחינת מלכות המזדווגת, שאינה נחשבת למסך כלל, ואדרבה הוא המאצלת בכח זווגה עם אור העליון לאותו המדרגה שנמצאת בה, וא"כ אין שום מסך ממשי בכל עולם האצילות, אלא רק בהפרסא שמתחתיו, שהיא בחי' מלכות המסיימת לכל מדרגה ומדרגה שבאצילות, ולפיכך כל אלו זווגי דהכאה שעל מסכים שבעולם האצילות אינם אמירה ממש הנוהג בב' גופין נבדלים, שהרי אינו מסך ממשי שיבדיל ביניהם, אלא הוא בבחי' מחשבה, כי אמירה נופל גם על מחשבה, כמו ויאמר בלבו.
וז"ש איהו אומר ואומנא עביד מיד, אבא, שהוא מחשבה ה"ס ויאמר, ואומנא, שהיא אמא, מביאה המחשבה לכלל עשיה תכף ומיד, כי זכר ונקבה, הוא כמו אור וכלי, ונבחן אבא לבחי' אור העליון, ואמא נבחנת לנושאת המסך, שעליו מזדווג אור העליון. ואע"פ שאבא שהוא אור העליון מכה על המסך דאמא, כדי להאציל כל קומה וקומה שבאצילות, מ"מ הכאה זו אינה הכאה המכונה אמירה בפה הנוהג בב' גופים נפרדים, אלא כאדם עם מחשבתו שכמו שמחשב תכף עושים אבריו. כי אין מסך ממשי שיבדיל בין המדרגות להפרידם לב' גופין.
וז"ש כד מטא לעלמא דפרודא וכו' אמר אומנא למארי בניינא נעשה אדם כי אמירה דאבא שהוא אור עליון שבאצילות כבר נפסק על הפרסא המסיימת האצילות, המפרדת ג' עולמות בי"ע לגופים נבדלים מאצילות, ולפיכך אין ענין מחשבה מועיל כאן, שה"ס אמירה דאבא, אלא בחינת זווג דהכאה ממשי, המכונה אמירה דאמא הנוהג בין ב' גופין, בסוד הכאת שפה אל שפה, שה"ס דיבור ממשי הנפרד ונשמע מגוף אל גוף שני. וע"כ אמרה אמא לאבא נעשה אדם, כי אור אמא שהוא אור חסדים אפשר לו להפרד ולבא לעולם הנבדלים דהיינו לנשמת אדם דבריאה, ולא אור אבא, שהוא אור חכמה, המאיר רק בעולם האצילות בלבדו, ונפסק הארתו ממעל הפרסא. ואין להקשות א"כ למה אמרה לאבא נעשה אדם, כיון שאין אורו מושפע לבריאה. והתשובה הוא ואתתא לית לה רשו למעבד מדעם בלא רשו בעלה, כנ"ל, ולפיכך אמרה אמא נעשה אדם, כי קבלה רשות מאבא להאיר אליו ולהעלותו מבריאה לעולם האצילות.
וז"ש עתיד הוא למחטי קמך בגין דאיהו כסיל, האדם דקליפה נק' כסיל, והוא יפתה את האדם להמשיך לו אור אצילות לבי"ע, לקליפות, ואז נקרא האדם בן כסיל משום שנתדבק בכסיל. וצריך שתדע שאו"א עלאין מכונים שניהם בשם אבא, וישסו"ת מכונים שניהם בשם אמא, ולפיכך אמר אבא, עתיד הוא למחטי קמך, כי בני אדם אין להם שורש באו"א כלל, אלא רק בישסו"ת בלבד שהוא אבא. וע"כ החטאים של האדם אינם מגיעים כלום לאבא. אלא לאמא בלבד.