זהר

קסב) רבי אבא ורבי חייא הוו אזלי באורחא, אמר ר' חייא, כתיב, וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה. מאי קא מיירי. א"ל, הא אוקמוה חברייא. אבל ת"ח, ישראל כד הוו במצרים, הוו ברשותא אחרא, והוו אחידן במסאבותא, כאתתא דא, כד היא יתבא ביומי דמסאבותא. בתר דאתגזרו, עאלו בחולקא קדישא, דאקרי ברית. כיון דאתאחדו ביה, פסק מסאבותא מנייהו, כדא אתתא כד פסקו מנה דמי מסאבותא. בתר דאתפסקו מנה, מה כתיב. וספרה לה שבעת ימים. אוף הכא, כיון דעאלו בחולקא קדישא, פסקא מסאבו מנייהו, ואמר קב"ה, מכאן ולהלאה חושבנא לדכיותא.

פירוש הסולם

קסב) ר' אבא ור' חייא וכו': ר"א ור"ח היו הולכים בדרך. א"ר חייא כתוב, וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה. מה פירושו, א"ל כבר העמידו החברים. אבל בוא וראה. ישראל כשהיו במצרים, היו ברשות אחר. והיו אחוזים בטומאה, כאשה זו כשיושבת בימי טומאה שלה. אחר שנמולו, נכנסו בחלק הקדוש, שנקרא ברית. שה"ס המלכות. כיון שנתאחזו בה נפסקה הטומאה מהם, כאשה זו אחר שנפסקו ממנה דמי טומאה שלה, ואחר שנפסקו דמי טומאה ממנה מה כתוב, וספרה לה שבעת ימים. אף כאן, כיון שבאו בחלק הקדוש, בברית, נפסקה הטומאה מהם, ואמר הקב"ה, מכאן ולהלאה, חשבון לטהרה.