זהר

קנז) ואלין תרין ממנן שאטין בימא רבא, ופרחין מתמן, ואזלין בליליא לגבי נעמה אמהון דשדין, דטעו אבתרהא דחלין קדמאין, וחשבין למקרב לגבה. ואיהי דליגת שתין אלפין פרסין, ואתעבידת בכמה ציורין לגבי בני נשא, בגין דיטעון בני נשא אבתרה.

פירוש הסולם

קנז) ואלין תרין ממנן וכו': ואלו שני הממונים, שוחים בים הגדול, ופורחים משם, והולכים בלילה אל נעמה אם השדים, שטעו אחריה בני אלהים הראשונים ​(בראשית ו'), וחושבים לקרב אליה, והיא מדלגת ששים אלף פרסאות, והיא נעשית ומתהפכת לכמה צורות לבני אדם, בשביל שיטעו אחריה בני אדם.
פירוש. כי אחר שקבלו כח מעזא ועזאל, יכלו גם להזדווג עם נעמה, שגם המלאכים הראשונים, עזא ועזאל טעו אבתרה. ומגו זווגא דא, ילדה נעמה כל הרוחין בישין ושדין דעלמא, (כמ"ש בזוהר בראשית א' אות ק"ב). וז"ש דטעו אבתרהא דחלין קדמאין, שהם עזא ועזאל הנקראים דחלין, שפירושן בני אלהים הכתוב במקרא (בראשית ו').
ויש להבין הדבר, כיון שמלאכי מעלה היו, איך באו לכלל טעות לזנות עם נעמה, וכן למה הולידה נעמה ע"י זה רק שדין ורוחין ולא אנשים. והענין הוא בקיצור, כי ידעת שעלמא עלאה שהוא או"א נברא בי', שהיא בחינת דכורא, ואין בהם מבחי"ד ולא כלום. אבל הזו"ן שהם עלמא תתאה, נבראו בה', הכלולה גם מבחי"ד (כנ"ל אות מ"ח). גם ידעת שאו"א שה"ס בינה עומדים תמיד בחשק אחר אור חסדים, כי כן יצאה הבינה מתחילתה בד' הבחינות דאו"י. אבל הזו"ן צריכים לאור חכמה דוקא, כי כך נאצל הז"א דאו"י בהארת חכמה בחסדים אלו. (עיין בספרי תלמוד ע"ס דף ו' ד"ה וטעם). והנה מזווג או"א יצאי המלאכים, הנמצאים גם בסיומא די' כמוהם, וחושקים רק אחר חסדים ולא אחר חכמה כמוהם. ונשמות בני אדם יצאו מעלמא תתאה זו"ן, ונמצאות הנשמות בסיום הה', שעליה היה הצמצום שלא לקבל חכמה מחמת הבחי"ד הכלולה בה, וכן יש להן צורך וחשק אחר חכמה כמו הזו"ן להיותן נמשכות מהם.
והנה אדם הראשון בעת שנולד מהזו"ן היו הזו"ן מלבישין לעלמא עלאה או"א, ונסתיימו גם הם בי', אלא הה' היתה גנוזה באחורים שלהם. וע"כ היתה מעלת אדה"ר גדולה מאד. כי בהיותו בהזו"ן בעלמא עלאה, ונסתיים בי', היתה מדרגתו כמלאכי מעלה הנולדים מאו"א, ועם זה היה מקבל חכמה עלאה להיותו מבחינת זו"ן. והיה שורה עליו שמא דאלהים. שהוא חכמה, בשלימות דעלמא עלאה, כי בבחינת הי' אין שם צמצום ובחי"ד כלום. ומבחינה זו הוליד קין והבל קין מאל"ה, והבל מן מ"י, כנ"ל, ובשניהם לא היתה מגולה ה"ת אלא הי' לבדה, וכיון שכן היו בהם חכמה עלאה, ועיקר נושא החכמה הוא אל"ה, שהוא ז"ת דבינה, דהיינו נשמת קין. אמנם קין התקנא בתאומה היתירה הגנוזה במ"י, כי בי' זאת נמצאת בטמירו ה"ת כנ"ל, וקין רצה להזדווג עמה שפי' שרצה להמשיך החכמה שלו לבחי"ד זו הגנוזה בנשמת הבל. ובזה הרגו להבל, כי אחר שנתגלתה ה"ת נגלה עמה גם הצמצום שעליה, שאסורה לקבל מאור העליון, וע"כ נסתלק שמא דאלהים משניהם. אלא המ"י שהוא הג"ר נסתלק למעלה, ונבחן בזה שהרגו להבל. ואל"ה דקין, להיותו בחינת ז"ת, הוא נפל למקום הקליפות, שהוא ארקא כנ"ל. וכבר נתבאר שאע"פ שנפל לקליפות מ"מ נשארו בכלים מבחינת ניצוצין מועטין של החכמה, ומכ"ש הבנות שלו שלא נפגמו כל כך, היו בהן עוד יותר ניצוצין מהבינה.
ובזה תבין שנעמה זו שהיא מבנות קין היתה יפה מאד מכל בנות האדם, כי עיקר החטא היה בזכרים דקין ולא בנקבות, שהן ​קרקע עולם (סנהדרין ע"ד:), ולפיכך אחר שהפיל הקב"ה לעזא ועזאל לעוה"ז שנברא בה', וראו את נעמה נתעורר בהם חשק גדול חדש, שלא היה מעולם, דהיינו החשק אחר אור החכמה, כי הם משורשם אין להם חשק אלא אחר חסדים בלבד כנ"ל, רק הראיה דנעמה הולידה בהם חשק חדש זה להמשיך חכמה. ומתוך שמבנינם עצמם אין להם כלל בחינת ה"ת המצומצמת, וגם בבנין נעמה לא היתה הה"ת מגולה להיותה נמשכת מאל"ה דקין, לכן טעו בה שהיא ראויה לקבלת חכמה ונזדווגו עמה. והיתה הטעות שלהם בב' דברים, א) אע"פ שאין בהם בחינת ה"ת מבנינם עצמם, מ"מ המקום גורם, כיון שהם בעוה"ז כבר ה"ת שולטת עליהם, והיו אסורים להמשיך אור החכמה. ב) מה שחשבו שגם בבנין נעמה אין ה"ת, כי באמת היתה בה ה"ת בגניזו. ולפיכך יצאו מזווגם זה כל השדין ורוחין מזיקי העולם.
ובזה תבין מ"ש חז"ל, ​שהשדין חציים כמלאכי השרת וחציים כבני אדם (חגיגה ט"ז.). כי מצד אביהם עזא ועזאל הם כמלאכים, ומצד אמם נעמה הם כבני אדם. אמנם לא יכלה להוליד אנשים, מחמת שלא היה בה זרע אנשים אלא ממלאכים. ומה שהם מזיקים, הוא להיותם נולדים מזנות דפרודא היותר גדול שבעולם, וע"כ מוליכים עמהם זוהמתם להזיק בכל אשר ימצאו. וז"ש ואזלין בליליא לגבי נעמה אמהון דשדין, דטעו אבתרהא דחלין קדמאין, כי אחר שקבלו כח מאלו המלאכים שזנו תחילה עם נעמה זו, יכלו גם הם לילך לזנות עמה כמוהם. ומ"ש דאזלין בליליא הוא כי כח החכמה דקליפות אינו שולט אלא בחושך ובלילה, שהוא בעת שליטת הדינים, וכל מחמת שרשם שהם עזא ועזאל שנקשרו בהרי חושך.
וחשבין למקרב לגבה, ואיהי דליגת שתין אלפין פרסין וכו': כי אחר שזנו עמה, קפצה ששים אלף פרסאות, שפירושו, שהעלתה צחנה עד שרצתה לבטל הפרסא שעל גבי ו"ק דא"א, אשר כל ספירה שלו נבחנת ברבוא, ונמצאים ו"ק שלו שש אלף פרסאות. אמנם אינו אומר שקרבו לגבה. אלא רק וחשבין למקרב לגבה, וכן אינו אומר, ששטית שתין אלפין פרסין, אלא רק ודליגת שתין אלפין פרסין, שהפירוש הוא, כי רק דלגה, אבל נפלה תיכף בחזרה למטה ולא נגעה בהם. והוא מטעם הנ"ל, אשר בקליפות הגבוהות הללו אין שום מעשה נוהג ח"ו בהם, וכל פגמן הוא רק במחשבה ורצון בלבד (כנ"ל בדיבור הסמוך). אמנם עכ"ז כבר יש לה די כח דיטעון בני נשא אבתרה, כי הגם שאינה גורמת לאדם מעשה בפועל, אלא רק מחשבה ורצון כמותה, אבל הקב"ה מעניש כאן על המחשבה כמו על מעשה, בסוה"כ ​למען תפוש את בית ישראל בלבם (יחזקאל י"ד) כנ"ל. ומ"ש ואתעבידת בכמה ציורין לגבי בני נשא היינו הן מבחינת גילוי עריות והן מבחינת שפיכת דמים (כמ"ש להלן בזוהר בראשית [ב]אות שנ"ד), והיא אתמנת על ליליא באסכרה דרביי וכו', דהיא אתמנת לחייכא עם בני נשא, ע"ש.