זהר

קנו) דתאנא מהאי פומא קדישא עלאה, קדש קדשים, נשבא רוחא. מאי רוחא. רוחא דאיתרק ביה, דמתלבש ביה זעיר אפין. ומהאי רוחא מתלבשין כל אינון דלתתא. וכד ההוא רוחא נפיק, אתפרש לתלתין ושבעה אלף עיבר. ואתפשט כל חד בלחודוי לאתריה, וכל מאן דאתחזי לאתלבשא מניה אתלבש. ועל דא שערין לא אשתכחו על פומא קדישא, משום דרוחיה נפיק, ולא בעי מלה אחרא לאתערבא ביה, ולקרבא בהדיה.

פירוש הסולם

קנו) דתאנא מהאי פומא וכו׳: שלמדנו, מהפה הקדוש העליון הזה שהוא קדש קדשים, נושב רוח. מהו רוח. ומשיב, רוח שנתערה בו בא״א, הנמשך מדעת דרדל״א אל הפה שלו. ושמתלבש בו זעיר אנפין, דהיינו שהרוח נושב מפה דא״א לפה דז״א, וז״א מתלבש בו. ומרוח הזה מתלבשים כל אלו שלמטה. שהם מקבלים אותו דרך הפה דז״א. וכשרוח זה יוצא, מפה דא״א, הוא מתחלק לל״ז אלף צדדים שהוא כמספר הבל, הרומז להבל היוצא מפה. וכל אחד מתפשט לבדו למקומו, וכל מי שראוי להתלבש בו, מתלבש. וע״כ לא נמצאות שערות על הפה הקדוש דא״א, משום שרוחו יוצא דרך שם, ודבר אחר אינו צריך להתערב בו ולקרב אליו.