זהר

קנו) תאנא, בההיא שעתא, אבהן מזדמנין במטרוניתא, וקדמין לאשתעי בהדה, ולאתחברא עמה. וקב״ה מליל עמה בהו. והוא קארי לה לפרסא לה גדפוי, הה״ד מזמור לאסף אל אלהים יי׳ דבר ויקרא ארץ וגו׳. אל: דא נהירו דחכמתא, ואקרי חסד. אלהים: דא גבורה. ידו״ד: דא שלימו דכלא, רחמי. ועל דא, דבר ויקרא ארץ וגו׳.

פירוש הסולם

קנו) תאנא, בהאי שעתא וכו׳: למדנו, בשעה ההיא, שבא הבקר, האבות, שהם חג״ת דז״א, מזדמנים עם המלכה, ומקדימים לספר עמה ולהתחבר עמה. ובהם הקב״ה, ז״א, מדבר עמה, והוא קורא לה לפרוש עליה כנפיו. ז״ש, מזמור לאסף אל אלקים ה׳ דבר ויקרא ארץ וגו'. אל, זהו אור החכמה, ונקרא חסד, והוא קו ימין. דהיינו חסד העולה להיות חכמה. אלקים, זהו גבורה, דהיינו קו שמאל. הויה, זהו שלמות הכל, רחמים. דהיינו קו האמצעי המשלים לימין ושמאל. ועל כן, הקו אמצעי. דבר ויקרא ארץ, שהיא מלכות. דהיינו שמשלים המלכות.