זהר

קנה) ובג"כ, כל צלותא ובעותא דבעי ב"נ מקמי קב"ה, בעי לאפקא מלין בשפוותיה, דאי לא אפיק לון, לאו צלותיה צלותא, ולאו בעותיה בעותא. וכיון דמלין נפקין, מתבקעין באוירא, סלקין וטסין ואתעבידו קלא, ונטיל לון מאן דנטיל, ואחיד לון לאתרא קדישא, ברישא דמלכא.

פירוש הסולם

קנה) ובג"כ כל צלותא וכו': ומשום זה, כל תפלה ובקשה שמבקש האדם לפני הקב"ה, צריך להוציא המלים בשפתיו, שאם אינו מוציא אותן בשפתיו, אין תפלתו תפלה, ואין בקשתו בקשה. וכיון שהמלים יוצאות, מתבקעות באויר, ועולות ועפות ונעשו קול, ולוקח אותן מי שלוקח, ומאחד אותן למקום קדוש בראש המלך.
פירוש. כמו בפרצופין העליונים אין המוחין משפיעים לחוץ אלא דרך הספירות החיצונית שהם עיינין חוטמא פומא, אף באדם התחתון כל זמן שהדבר במחשבה דהיינו במוחין שלו, הן טוב והן רע, אינו מתגלה לחוץ. ובאדם אין גילוי לחוץ, אלא דרך הפה. וז"ש, ודאי כל מה דחשיב ב"נ וכו' לא עביד מלה עד דאפיק ליה בשפוותיה, והוא לא אתכוון ביה, ואפילו שאינו מתכוין להוציא בפה, מכל מקום כיון שהוציאו בפה כבר נתגלה לחוץ. שבזה תירץ, מ"ש במדעך מלך אל תקלל, שמשמע אפילו במחשבה, אומר שאין זה, אלא מחשש אם לא יקפיד על המחשבה, יכול גם להוציאו מפיו בלי כונה ואז מתגלה לחוץ. אבל במחשבה בלבד, אינו עושה דבר, ומלך היינו הקב"ה. ואומר הכתוב, שהוא מטעם כי עוף השמים יוליך את הקול וגו'. ומפרש, וההיא מלה דאפיק מתבקעא באוירא, ואזלא וסלקא וטסא בעלמא ואתעביד מניה קלא. שזה נוהג הן בטוב דהיינו בשעה שהאדם מתפלל ומעלה מ"ן למעלה על דרך שכתוב כאן, ובג"כ כל צלותא וכו'. והן ברע (כמ"ש באות קנ"ד) בביאור על במדעך מלך אל תקלל. וענין עלית דבורי תפלה הבוקעים האוירים כבר בארתי לעיל (בפרשת ויקהל אות ק"ל) ועד"ז אם אדם מוציא דבור רע מפיו יש מלאכים שמקבלים הדבור ומעלים אותו דרך האוירים מן האוירים דעולם עשיה ולמעלה עד שמגיע לאזן המלך, שה"ס בינה דז"א, שאז כתוב וישמע ה' ויחר אפו. וז"ש, וההוא קלא נטלין ליה מארי דגדפין וסלקין ליה למלכא, דהיינו דרך בקיעת האוירים ועייל באודנוי וכו'. ועד"ז מבאר גם כן בדבורי תפלה, ובג"כ כל צלותא וכו'.