זהר

קנג) משה זכה בחייו, מה דלא זכה ביה יעקב, יעקב שמש בה בההוא עלמא, משה בהאי עלמא, ואי תימא דגריעו דמשה הוה, לאו הכי, אלא כד נפקי ישראל ממצרים, מסטרא דיובלא הוה, וכל אנון שתין רבבן. מעלמא עלאה הוו, ובההוא דיוקנא אזלו במדברא, וחד מנהון לא עאלו בארעא, אלא בניהון תולדין דלהון, כדקא חזי, דאנון תקונא דסיהרא, וכל עובדי ארעא תקונא דסיהרא הוה.

פירוש הסולם

קנג) משה זכה בחייו מה דלא זכה ביה יעקב, יעקב שמש בה בההוא עלמא משה בהאי עלמא: משה זכה בחייו מה שיעקב לא זכה בחייו, כי יעקב גרם זווג ז"א בהנוקבא בעולם העליון רק לאחר פטירתו, אבל משה גרם לזווג ז"א עם הנוקבא בעודו בחיים בעוה"ז, אבל לא לאחר פטירתו. ואי תימא דגריעו דמשה הוה, לאו הכי ואלו תאמר, שזהו היה חסרון של משה, דהיינו מה שלא יכול לגרום זווג זו"ן לאחר פטירתו, אינו כן, אלא כד נפקי ישראל ממצרים, מסטרא דיובלא הוה, וכל אינון שתין רבבן מעלמא עלאה הוו, אלא כשיצאו ישראל ממצרים מצד היובל היה גאולתם, שהוא בינה, וכל אלו ששים רבוא של דור המדבר, היו מעולם העליון. דהיינו בינה. ובההוא דיוקנא אזלו במדברא, וחד מנהון לא עאלו בארעא ובאותה הצורה, דהיינו בינה, הלכו במדבר, ואפילו אחד מאותו הדור לא בא לארץ.
אלא בניהון, תולדין דלהון כדקא חזי דאינון תקונא דסיהרא אלא בניהם הנולדים מהם, באו לארץ, כראוי להיות, להיותם בתיקון הלבנה, שהיא הנוקבא. וכל עובדי ארעא תקונא דסיהרא הוה, וכל עובדי הארץ, בחרישה וזריעה, הוא תיקון הלבנה.
פירוש, כי נשמות ישראל נמשכות מזו"ן, ומתוך שהנוקבא דז"א ממותקת בבינה, שהוא נבחנת לעולם העליון, ע"כ יש לנשמות ישראל שורש גם שם בבינה. ובכדי להוציא בני ישראל מארץ מצרים, שבדרך הטבע מצד זו"ן לא היו ראוים להגאל, המשיך הקב"ה לכל אותו הדור נשמות גבוהות מעולם העליון, מבינה, בלבדה, ומכח שורשם הגבוה הזה גאל אותם הקב"ה, וז"ס וגאלו מיד חזק ממנו. כי משורשם הישר של נשמות ישראל היתה הטומאה של מצרים חזקה מקדושת ישראל, אלא שהאיר להם נשמות גבוהות מבינה וגאל אותם.
וזה אמרו כד נפקי ישראל ממצרים מסטרא דיובלא הוה כשיצאו ישראל ממצרים, היתה זה מצד הארת הבינה הנקראת יובל. וכל אנון שתין רבבן מעלמא עלאה הוו, וכל אלו ששים רבוא נשמות ישראל, מאותו הדור היו נמשכות מעולם העליון דהיינו מבינה, כנ"ל. כי ע"כ היה להם כח להתגבר על טומאת מצרים ולהגאל מהם. ובההוא דיוקנא אזלו במדברא וחד מנהון לא עאלו בארעא, ובאותו הצורה, דהיינו בהארת הבינה הלכו במדבר, ואפילו אחד מהם לא נכנס לארץ. כי ארץ ישראל הוא בחינת הנוקבא דז"א, וכיון שלא היתה להם הארת הנוקבא תתאה, לא יכלו להכנס לארץ אלא בניהון תולדין דלהון, כדקא חזי, דאינון תקונא דסיהרא, אלא בניהם של דור המדבר, הנולדים מהם, שהם נמשכו כראוי להיות, דהיינו מתיקון הלבנה, שהיא הנוקבא דז"א, הם נכנסו לארץ ואכלו מתבואתה. וכל עובדי ארעא תקונא דסיהרא הוה וכל עובדי האדמה הוא תיקון הלבנה. פירוש, כי דור המדבר שהיו נמשכים מעולם העליון לא היו עובדי אדמה, אלא שאכלו לחם מן השמים, אלא בניהם שנמשכו מהנוקבא הם עסקו בעבודת האדמה כי עבודת האדמה הוא תיקון הנוקבא דז"א, אשר דור המדבר לא שייכים אליה.