זהר

קנג) אי חסידא קדישא, בשעתא דאתוון פרחין, חמי ב״נ מאתוון רברבן. כתיב באוירא לפום שעתא, בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ בטשי אתוון זעירן בהו, ופרחין, ואתחזי מנייהו כתיב, ויאמר אלהים יהי אור וגו׳, וירא אלהים את האור וגו׳. לבתר מהדרי אתוון זעירן, ובטשי באתוון רברבן, ומתחזי מנייהו דכתיב, ויאמר אלהים יהי רקיע וגו'. וכן כל עובדא דבראשית, פליאן רברבן, וחדו לעיינין עובדאן דאתוון אלין, זכאה עמא דכל דא מחכאן.

פירוש הסולם

קנג) אי חסידא קדישא וכו׳: אהה חסיד הקדוש. בשעה שהאותיות פורחות, רואה האדם כתוב מאותיות גדולות, שהם בינה, באויר, לפי שעה, ​בראשית ברא אלקים וגו', שמלות אלו הם מבינה, שה״ס אתוון רברבין. ואח״כ מכים אותיות הקטנות בהן, דהיינו המלכות עולה ומכה בבינה, כלומר שממעט אותה, בסוד הי׳ שנכנסה לאור ונעשה אויר, ופורחות ונראה מהן כתוב, ויאמר אלקים יהי אור וגו׳. וירא אלקים את האור וגו׳. אח״כ חוזרות אותיות הקטנות ומכות באותיות גדולות, דהיינו ששוב עולה המלכות לבינה וממעט אותה, ונראה מהם שכתוב, ויאמר אלקים יהי רקיע וגו׳. וכן כל מעשה בראשית. מעשה אותיות האלו הן פליאות גדולות ושמחה לעינים. אשרי העם, שלכל זה הם מחכים.
פירוש כל מעשה בראשית יצאו בסוד כניסת הי׳ באור הבינה ונעשתה לאויר, שאז יצא הקטנות, ואח״כ ביציאת הי׳ מאויר יצא הגדלות (כנ״ל בראשית א׳ אות ל״א) שה״ס המלה יהי הנאמר בכל מאמר ומאמר דמעשה בראשית. וז״ס שאומר שם יהי אור, כל מה דנפק ברזא דא נפק, ע״ש בהסולם. וז״ש כאן, חמי בר נש מאתוון רברבן שהם בינה, כתיב באוירא לפום שעתא בראשית ברא אלקים. וזה לפי שעה, אבל כשהגיע סוד המאמר יהי אור, בטשי אתוון זעירן בהו, שהמלכות הכה בבינה, שז״ס המלה יהי, וכן לבתר מהדרי אתוון זעירן ובטשי באתוון רברבן ומתחזי מנייהו דכתיב ויאמר אלקים יהי רקיע וגו׳. שגם כאן במאמר הזה הקדים בטישת המלכות בבינה, בסוד המלה יהי. וכן כל עובדא דבראשית, שכן היה בכל מאמר ומאמר (כמ״ש ב״א אות ל״א) כל מה דנפק ברזא דא נפק. עש״ה. ואין להאריך.