זהר

קנב) תרי אודנין, למשמע טב וביש. ותרווייהו סלקין לחד. דכתיב, הטה יי' אזנך ושמע. אודנא לגו בגו דיליה, תלייא ברשימין עקימין, בגין דיתעכב קלא לאעלא במוחא, ויבחין ביה מוחא, ולא בבהילו, דכל מלה דהוי בבהילו, לא הוה בחכמתא שלימתא.

פירוש הסולם

קנב) תרי אודנין למשמע וכו': ב' אזנים לשמוע טוב ורע. ושתיהן נחשבות לאחת. שכתוב הטה ה' אזנך ושמע. האזן, לפני ולפנים שלה, תלויה ברשימות עקומות, כדי שיתעכב הקול מליכנס במוחין, ויוכל המוח להבחין בו, ולא יכנס במהירות, שכל דבר שהוא במהירות, אינו בחכמה שלמה.
פירוש האזנים, ה"ס בינה דחיצוניות הראש, כי יש ע"ס דפנימיות הראש, שה"ס ג' מוחין, ויש ע"ס דחיצוניות הראש, הנקראות גלגלתא, עינים אזן חוטם פה. שהם כח"ב תו"מ. אמנם יש כאן שינוי מבע"ס דפנימיות הראש, שבפנימיות, החכמה קודמת לבינה. וכאן, האזנים, שהן בינה, הן גבוהות מן העינים, שהן חכמה. כי ב' אזנים ומצחא, נחשבים לחב"ד, וב' עינים וחוטמא, נחשבים לחג"ת. והטעם הוא, כי הע"ס דפנימיות הראש הן לעצם הפרצוף, ואין נגלה ממנו לאחרים. והע"ס דחיצוניות הראש הן להשפיע לזולתו. ונודע שחכמה דע"ס נסתמה בא"א ואינה נגלית כלל, וכל מה שנגלה הוא חכמה דל"ב נתיבות, דהיינו הבינה דע"ס שחזרה לחכמה (כנ"ל אות נ"ז) ולפיכך בחיצוניות הראש, שהוא לגלות לחוץ, נבחנת הבינה לבחינת חכמה, ולא כל ע"ס הבינה, אלא רק הו"ק דבינה, כי ג"ר דבינה, אינן מגלות חכמה, משום שג"ר דחכמה אינן מאירות, רק ו"ק דחכמה, ואם הג"ר דבינה היו משפיעות חכמה, היו מגולות הג"ר דחכמה. ולפיכך ב' אודנין ומצחא, שהם בחינת חב"ד אינן מאירות חכמה לחוץ, אלא רק לב' עיינין ומצחא, שהם חג"ת, וכל היוצא מחג"ת הוא ו"ק, ונמצא שאינו מגולה רק ו"ק דחכמה. באפן, שב' עינים וחוטמא הם המגלים החכמה לחוץ מהפרצוף. ונמצא ששיעור החכמה המגולה בפרצוף הוא רק ב' עינים, וע"כ נקראות העינים חכמה. אבל באזנים אין גילוי חכמה לחוץ, רק חסדים דג"ר דבינה. ועכ"ז, האזנים הן המקור, המגלה החכמה אל העינים. כי אין גילוי לחוץ, אלא מכח"ב תו"מ דחיצוניות, ומאחר שהחכמה דע"ס נסתמה, נמצאת הבינה היא ראשית הגילוי, והמקור השורשי שמשם מקבלים התחתונים, והיינו רק הג"ר דבינה, דחיצוניות הראש, שהן האזנים, שבהן מתחילה כניסת הי' באויר לבחינת קו ימין, ויציאת הי' מאויר לבחינת קו שמאל, ובה נוהג ענין עלית ז"א למ"ן, כדי ליחד הימיו והשמאל זה בזה להשלים החכמה בחסדים. אלא שהאזנים אינן משפיעות החכמה לחוץ, כי אין תקון באזנים רק לקבל, ולא להשפיע לחוץ, אלא שהן משפיעות בפנימיות אל העינים והחוטם המתוקנים להשפיע לחוץ.
וז"ש תרי אודנין למשמע טב וביש, שהן עשויות רק לקבל, והן שומעות טוב היינו שמקבלות מ"ן מתחחונים, לגלות הטוב אל ב' עיינין וחוטמא. והן שומעות רע, שבשעה שהתחתונים חוטאים ופוגמים בקו אמצעי, מקבלות האזנים אותו הפגם, ומשפיעות דינים לעינים וחוטמא, ותרווייהו סלקין לחד, ששתיהן עולות לספירה אחת בינה. וכן אין הבדל בהן בין ימין לשמאל כלפי חוץ, כי גם השמאל אינו משפיע חכמה אלא חסדים. ומתוך שמקור כל התקונים להתגלות לחוץ, מתחיל בעינים, נבחן, ששם נתקן הפרסא באלכסונא, הנקראת עקימא דאודנין. כי חו"ב תו"מ ה"ס מרובע, ד' צלעות לד' רוחות העולם, דרום צפון מזרח ומערב. וכשעלתה המלכות אל הבינה, נמצא שהמערב שה"ס מלכות עלה ונתחבר לצלע אחד עם הצפון שהוא בינה, ונעשו החו"ב תו"מ למשולש בעל ג' צלעות, כי המערב והצפון נחחברו ונעשו לצלע אחת באלכסון (כנ"ל לך דף ח' ד"ה ומכח) וע"כ נקראת הפרסא שנעשתה על ידי עלית המלכות לבינה דאודנין, בשם, עקימא דאודנין, כי עקימא, פירושו אלכסון. ועליה זו דמלכות לבינה גרמה ליציאות ג' קוין, וז"ש, לגו בגו דיליה תלייא ברשימין עקימין, שפנימיות האזן נתתקנה ברשומות עקומות, שה"ס ג' קוין שיצאו מן עקימא דאודנין (כמ"ש לעיל בד"ה פירוש). בגין דיתעכב קלא לאעלא במוחא, ויבחין ביה מוחא, כי המוח צריך להבחין בקול העולה אם טוב ואם רע, שזה מתברר בביאת הקול בסדר ג' קוין בזה אחר זה. כי אם התחתון רוצה להמשיך החכמה ממעלה למטה שהוא שמאל בלי ימין אז הוא רע. ואם התחתון נזהר לקבלו בבחינת ממטה למעלה כיחוד קו האמצעי הוא טוב. וע"כ נתקנו ג' קוין, שהקול עולה ומתעכב בהם לקבל בזה אחר זה, כדי שבתוך כך יתגלו הדינים דשמאל, ואז יהיה נשמר שלא לקבל משמאל, שהוא ממעלה למטה, רק ממטה למעלה בדרך קו האמצעי, שהוא טוב. אבל אם לא היה בו ג' קוין, אלא כמו החכמה דע"ס דאור ישר, המאירה בלי ג' קוין, אז היה התחתון ממשיך החכמה ממעלה למטה. וז"ש, ויבחין ביה מוחא ולא בבהילו, כי המושפע בקו אחד, הוא בבהילו, דכל מלה דהוה בבהילו לא הוה בחכמתא שלימתא, משום שאין שמירה שהתחתון לא ימשוך החכמה ממעלה למטה.