זהר

קנב) והאי קרא איהו תרגום, בר ממלה דסוף קרא. אי תימא בגין דמלאכין קדישין לא נזקקין לתרגום ולא אשתמודען ביה, מלה דא יאות היא למימר בלישנא קדישא, בגין דישמעון מלאכין קדישין, ויהון נזקקין לאודאה על דא. אלא ודאי בגין כך כתיב תרגום, דלא נזקקין ביה מלאכין קדישין, ולא יקנאון בב"נ לאבאשא ליה, בגין דבהאי קרא, בכללא אינון מלאכין קדישין, דהא אינון אלהים אקרון, ובכללא דאלהים הוו, ואינון לא עבדו שמיא וארקא.

פירוש הסולם

קנב) והאי קרא איהו וכו': ומקרא זה הוא תרגום חוץ מהמלה אלה, שבסוף המקרא. אם תאמר, שהוא משום שהמלאכים הקדושים אינם מקשיבים לתרגום, דהיינו ללשון ארמי, ואינם מכירים אותו. א"כ להיפך, היה צריך לומר דבר זה בלשון הקדש, בשביל שישמעו מלאכים הקדושים, ויהיו מקשיבים, כדי להודות על זה. ומשיב, אלא ודאי, משום זה כתוב תרגום, בשביל שהמלאכים הקדושים אינם מקשיבים לו, ולא יקנאו את האדם להרע לו. כי במקרא הזה גם המלאכים הקדושים בכלל,כי גם הם נקראים אלהים, והם בכלל אלהים, והם לא עשו השמים והארץ.
ביאור הדברים, כי יש להבין זאת, הרי לשון התרגום קרובה ללשון הקודש, ומ"מ אין המלאכים נזקקים לה ואינם יודעים אותה, ולשאר לשונות אומות העולם המה נזקקים ויודעים. והענין הוא, כי לשון התרגום ה"ס אחורים דלשון הקודש, דהיינו בחי' ו"ק של לשון הקודש, כי ו"ק נקראים אחורים ותרדמה, בלי מוחין שהם ג"ר. וע"כ התרגום הוא באמת קרוב מאד ללשון הקודש, אלא שיש כאן ענין אחר שבסבתו אין המלאכים נזקקים לה. והוא, כי סוד לשון הקודש הוא הלשון המכריעה באמצע דהיינו לשון המאזנים המכריעה את כף הזכויות על החובות ומחזיר הכל לקדושה. וע"כ נקראת לשון הקדש.
וסוד המאזנים תבין עם מ"ש לעיל (אות ט"ז). שמיא וחיליהון במ"ה אתבריאו וכו', ​ובראשית ברא אלהים, דא אלהים עלאה, דהא מ"ה לא הוי הכי ולא אתבני. אלא בשעתא דאתמשכן אתוון אלין אל"ה מלעילא לתתא, ואמא אוזיפת לברתא מאנהא וכו' אלה אזכרה אדכרנא בפומאי, ושפיכנא דמעאי ברעות נפשי, בגין לאמשכא אתוון אלין אל"ה, וכדין אדדם מעילא עד בית אלהים, למהוי אלהים וכו', עש"ה בפירוש הסולם. הרי אשר בשמים וארץ שנבראו במ"ה, אין שמא דאלהים מתגלה בהם, זולת בהמשכת אתוון אל"ה מאמא עלאה ע"י מ"ן ומע"ט, כמ"ש אל"ה אזכרה אדכרנא בפומאי ושפיכנא דמעאי וכו', וז"ס שהמוחין דג"ר הנקראים אלקים אינם בקביעות בשמים ובארץ שהם זו"ן. כי בעת שמעלים מ"ן מלתתא נעשה מ"ה למ"י, ואתוון אל"ה מתחברות במ"י, ואתעביד שמא אלהים, שהם המוחין בשמים וארץ. ואם התחתונים מקלקלים מעשיהם מסתלקים המוחין מזו"ן, ונשארים בכתר וחכמה דכלים וברוח נפש דאורות, הנק' מ"י או מ"ה, ואתוון אל"ה נופלות לקליפות.כי מ"י ה"ס גלגלתא ועינים, ואל"ה ה"ס אח"פ (כמ"ש לעיל עש"ה).
הרי שכל התיקון תלוי בחיבורא דאתוון אל"ה במ"י ע"י מ"ן, וע"כ נקרא תקון זה לשון הקודש, שה"ס לשון המאזנים המכריעה באמצע, שעל ידו נמשכים המוחין הנקראים קודש. כי ממשיך שמא קדישא דאלהים לזו"ן, ומכריע אתוון אל"ה לכף זכות דקדושה. ונק' מאזנים מלשון אזן, כי אורות אח"פ נקראים על שם בחינה עליונה שבהם שהיא אזן. ולעומתו יש לשון תרגום, כי בעת שאין התחתונים מעלים מ"ן בטהרה, נבחן שהם רוצים להאחז רק באתוון אל"ה לבדן, ולא לחברן בשם מ"י שהוא הבינה, ואז נגלין האחורים דזו"ן שה"ס מ"ה כנ"ל, וחוזרים שמים וארץ שהם זו"ן לבחינת ו"ק. והוא לשון תרגום, ובזה תבין אשר תרדמ"ה בגי' תרגום, והוא אותיות תרד מ"ה, כי ע"י לשון זה, שאינה בטהרה על דרך אדכרנא בפומאי וכו', הנה אז מתגלים האחורים שה"ס מ"ה, וז"ס תרד מ"ה. ונמצא יורדים המאזנים ובאים לכף חובה.
וכ"ז הוא בנוגע לזו"ן שהם שמים וארץ דבמ"ה אתבריאו. כי הם יצאו מבחי' הזווג דיסודות הנקרא מ"ה כנ"ל. אבל המלאכים הקדושים, הם יצאו מזווג דנשיקין דאו"א, ואין בהם מבחינת מ"ה ולא כלום, אלא רק בחינת מ"י לבדה, שהיא עלמא עלאה בינה. אשר מצד אחד הם נמצאים משום זה תמיד רק בו"ק בלא ג"ר, אמנם מצד הב' גם ו"ק שלהם הם אור חסדים דבינה עלאה מ"י, החשובים כג"ר ממש, ואינם צריכים לחכמה, כמו אמא עלאה, וע"כ הם קדושים כי ג"ר נקראות קודש כנודע. ולפיכך, אין המלאכים מתפעלים כלל מלשון התרגום המגלה בחינת מ"ה בזו"ן ומחזירתם בו"ק, מב' טעמים: א) שאפי' בעת שיש להם לזו"ן ג"ר מלשון הקודש, אינם מקבלים ממנו הג"ר בהיותם חפצים רק באור חסדים כמו אמא עלאה. ב) כי גילוי האחורים דמ"ה אינו נוגע להם, כי אין בהם מבחינת מ"ה ולא כלום. וז"ס דמלאכין קדישין לא נזקקין לתרגום ולא אשתמודען ביה, אינם נזקקים, משום שאינם מפסידים כלום מחמתו, ואינם מרויחים מהסתלקותו, כי הם רק בבחי' ו"ק בלאו הכי. ולא אשתמודען ביה, כי אין בהם מבחינת מ"ה הזה ולא כלום. (ועי"ז תבין מ"ש בזה להלן בזהר לך לך מן אות רפ"ט עד אות רצ"ה).
ולא יקנאון בבר נש לאבאשא ליה וכו' כי עיקר הפסוק הזה הוא מקלל אלהים אחרים המפריעים לגילוי מוחין דג"ר מחכמה, שע"כ הם צריכים להאבד מארעא ומתחות שמיא אל"ה. ולפי שגם המלאכים אין להם בחינת ג"ר דחכמה, אלא ג"ר דחסדים לבד, הרי ירגישו מחמת זה בזיון לדרגתם, ויקנאו אותנו על היותינו מחשיבים את עצמנו כל כך. וז"ש דהא אינון אלהים אקרון, ובכללא דאלקים הוו, ואינון לא עברו שמיא וארקא כי נק' אלהים בהיותם נמשכים מאמא הנקראת אלהים, וע"כ המה בכללא דאלהים. ואינון לא עבדו שמיא וארקא, כי גם הם אינם יכולים לקיים שמים וארץ בג"ר דחכמה, ואין קיום לשמים וארץ לישובא דבני אדם בזרע וקציר רק על ידי המוחין דג"ר דחכמה, הרי שגם המה לא עבדו שמיא וארקא.