קנא) ומ"ש באדרא דמתפשטין הנהו נימין עד רישי כתפין דאריך, אין הכוונה למעלה באריך עצמו, דא"כ היכי קאמר, בגין לנגדא למוחא דז"א, והרי הוא רחוק מהם מאד. אבל יובן עם מ"ש לעיל, כי תרי פרקין תתאין דחסד וגבורה דאריך, הם הנקראים רישי כתפין דיליה, שהם תרין עטרין דבדעת דז"א, ושם בדעת, מקום עמידת דתרין רישי כתפין, עד שם מגיע הנהו קוצין דשערי, ויוצאים האורות משם, ומכים ובוקעים, ונכנסים תוך המוחין דז"א. ואמנם אמיתות ביאור לשון זה, נתבאר בברכת אבות די"ט בראש השנה, במלת אלקינו ואלקי אבותינו, עש"ה.
קנא) רישי כתפין דיליה שהם תרין עטרין דבדעת דז"א ושם בדעת מקום עמידת דתרין רישי כתפין שער שם מגיע הנהו קוצי דשערי. והנה לעיל אומר, שאין הכוונה למעלה באריך עצמו. וכאן אומר שהם עומדים בדעת דז"א. אכן צריך שתזכור מ"ש לעיל (בדף אלף תקס"ט ד"ה וזה), כי בעת הזווג נמצא הז"א כלול בג"ש תחתונים דחג"ת דא"א, שהם רישי כתפין שלו. ולכן גם אחר שיורד למקומו הוא נוטל עמו את בחינתם. וע"כ כשא"א מאיר למעלה ברישי כתפין שלו, נמצא ההארה מגיעה לדעת דז"א במקומו עצמו. כי בחינת דת"ת ויסוד דדעת הז"א הוא ממש בחינת הרישי כתפין דא"א כנ"ל. וכיון שהם בחינה אחת, ע"כ הארת א"א למעלה מגיעה ביחד גם לדעת דז"א.