זהר

קמו) ר"ש הוה אזיל בארחא, והוה עמיה ר' אלעזר בריה, ורבי אבא ורבי יהודה. עד דהוו אזלי, אר"ש, תווהנא, היך בני עלמא לא משגיחין, למנדע מלי דאורייתא, ועל מה קיימי. פתח ואמר, נפשי אויתיך בלילה אף רוחי בקרבי אשתרך. האי קרא אוקמוה, ואוקימנא ליה, אבל ת"ח, נפשא דב"נ, כד סליק לערסיה, נפקת מניה, וסלקא לעילא. ואי תימא, דכלהו סלקאן. לאו כל חד וחד חמי אפי מלכא, אלא נפשא סלקא, ולא אשתאר בה בהדי גופא, בר חד רשימו דקסטא דחיותא דלבא.

פירוש הסולם

קמו) ר"ש הוה אזיל וכו': ר' שמעון היה הולך בדרך, והיה עמו ר' אלעזר בנו, ורבי אבא, ורבי יהודה, בעוד שהיו הולכים, אמר ר' שמעון, תמיהני איך בני העולם אינם מסתכלים להבין דברי תורה. ולדעת על מה הם עומדים בעולם. פתח ואמר, ​נפשי אויתיך בלילה וגו', מקרא זה בארוהו וגם אנו בארנו אותו. אבל בוא וראה. נפש האדם, בעת שעולה לישן על מטתו, יוצאת ממנו ועולה למעלה. ואם תאמר שכולם עולים דהיינו שגם שאר המדרגות: רוח ונשמה עולים עמה למעלה, אינו כך, כי לאו כל אחד ואחד רואה פני המלך, אלא הנפש עולה, אל המלך, (וטעם הדבר הוא להלן דף נ"ט ד"ה ת"ח) ולא נשאר אז עם הגוף, רק רשימה אחת שהיא מדת החיים של הלב.