קמד) ואמנם יש בה ב' בחי' והוא פנים ואחור, ובעת האחור כל הט' שלה של אחור הם בו, ובחי' העשירית של אחור היא לבדה בה, ותמיד לעולם עומדת בחזה שלו באחוריו. ואח"כ בנסירה מתחברין כל הט' אחורים בה יחד ונגדלת כמוהו.
קמד) העשירית של אחור היא לבדה בה, ותמיד לעולם עומדת בחזה שלו באחוריו. נודע, ששורש הנוקבא היא מלך הז' דנקודים, דהיינו המלכות הז"א דנקודים. גם נתבאר לעיל שלא יצא בז"א דנקודים רק ששה כלים חב"ד חג"ת שלו עד החזה, ומלכות שלו היא נקודת החזה. ומחזה ולמטה נעשה לבי"ע, כי הפרסא דאצילות עומדת תחת הנקודה דחזה, שהיא כבר מסיימת לכל האצילות. הרי ששורש המלכות הוא נקודת החזה. כי כן באצילות לא נתקן בקביעות בז"א כי אם הששה כלים אלו דקטנות דנקודים, שהם חב"ד חג"ת עד החזה, שהם נקראים כלים דפנים, עם נקודת החזה המסיימת אותם, שהיא המלכות. והנה זה הוא רק מצד הכלים. אמנם מבחינת האורות נבחנים ששה אלו שהם חג"ת נה"י, כי בחסר נה"י דכלים יחסרו ג"ר דאורות. וע"כ אין בחב"ד חג"ת אלו רק האורות דנפש רוח. שהרוח מלובש בכלים דחב"ד, וע"כ נחשבים לבחינת חג"ת. והנפש מלובש בכלים דחג"ת, וע"כ הם נחשבים לבחינת נה"י. כי הכלים נבחנים בעיקר ע"פ האורות המלובשים בהם, כנודע. ונמצא שמבחי' האורות נחשבת המלכות לעטרת יסוד, כלומר בחינת הנקודה המסיימת לנה"י הרי שהמלכות מבחינת האורות דז"א אינה רק נקודה שתחת היסוד.
וזה אמרו "ובחינה העשירית של אחור היא לבדה בה, ותמיד לעולם עומדת בחזה שלו באחוריו". כי נודע, שכל בחינות של הכלים נבחנים לאחור ובחינות האורות נבחנים לפנים. וע"כ בעת האחור, כלומר מטרם שנשלם בנין המלכות מבחינת הכלים, שאז היא בבחינת אחור, הנה אין בה מתחילה רק בחינת חלק עשירית שבה, דהיינו מלכות דמלכות, הנקראת נקודה. והיא עומדת בחזה שלו מאחוריו, משום ששם שורשה מבחינת הכלים, כי מבחינת הכלים נמצאים ו"ק דז"א שהם חב"ד חג"ת עד החזה, ונוקבא היא נקודת החזה, כנ"ל.
וזה אמרו "ואחר כך בפנים יש נקודה אחרת לבד, מבחינת פנים, ויושבת בסוד תפילין דיד לעולם עמו ואינה זזה משם לעולם". והיא הנקודה שתחת היסוד, דהיינו שורש המלכות מצד האורות דז"א, שמבחינת האורות הוא נבחן לחג"ת נה"י, ומלכות היא נקודה שתחת היסוד כנ"ל. ונקראת נקודה דפנים, כי האורות נקראים תמיד בבחינת פנים, כנ"ל.
והנה נתבאר בדברי הרב, שיש תמיד במלכות ב' שורשיםבנוקבא. א', מבחינת האחור דז"א, דהיינו מבחינת כלים, ונבחנת לנקודה דחזה. וב', הוא מבחינת הפנים דז"א, דהיינו מבחינת האורות, ונבחנת לנקודה תחת היסוד. וזו וזו אינם זזים ממנו לעולם. מטעם, כי כל שיצא בנקודים בעת הקטנות, נתקנו בקביעות בז"א, משום שהשבירה שבהם לא היה מחמת עצמם, כנודע. ולפיכך בחינת מלך הז' דנקודים מעת הקטנות, שמבחינת הכלים הוא נקודה דחזה ומבחינת האורות הוא נקודה תחת היסוד, אי אפשר שיארע שם שום מיעוט אחר שנתקנו הו"ק דז"א בבחינת אצילות. ולפיכך הם קיימים וקבועים בז"א תמיד לעולם, זו בנקודת החזה וזו בנקודת היסוד.
וזה אמרו (באות קמ"ד) "ואח"כ בנסירה מתחברים כל הט' אחורים בה יחד ונגדלת כמוהו". דהיינו בב' זמנים, הנבחנים ליניקה ומוחין. כי בחינת העיבור היא מקבלת מז"א מכח שורשה הנ"ל בנקודת החזה, שהיא מתתקנת עם עיבורו של הז"א עצמו, כמ"ש לעיל. ולעת גדלות נשמה דז"א, משגת הנוקבא בחינת יניקה שלה, שהוא ו"ק דכלים, ומלבשת אותו אב"א מחזה ולמטה. ואח"כ ע"י עליתם למ"ן היא משגת גם נה"י דכלים וג"ר דאורות דב"ן כנ"ל, ואז היא נגדלת אב"א בקומה שוה עם הז"א, כנ"ל. וז"ש "מתחברים כל הט' אחורים שבה יחד". כי מתחילה לא היה בה אלא נקודה אחת בחזה, שהיא כלי דכתר שבה, ועתה קנתה הט"ת שלה ונגדלת כמוהו באחוריו, כמבואר.
וזה אמרו באות (קמ"ה) "ואח"כ בפנים וכו' ואז כל הט' בחינות דפנים שלה ניתנין בה אחת לאחת עד שנגדלה פב"פ כמוהו". כי אחר שנשלמה לגמרי מבחינת הכלים שנקראים הע"ס דאחור, אז חוזרת למ"ן פעם שניה ע"י שורשה שיש לה בז"א, שהוא נקודה שתחת היסוד, הנקרא נקודה דפנים. וע"י עי"מ קונה שם כל הט"ס הראשונות שלה, והיא נגדלת פב"פ כמוהו.
וזה אמרו באות (קמ"ו) "אמנם כל האחורים הם שלימים לגמרי". רוצה בזה, לבל לטעות שבעת חזרתה לנקודה דפנים נמצאים כל בנין האחורים שלה שמקודם לכן הם מתבטלים עתה. כי זה הוא רק ענין עליתה בסוד מ"ן לבחי' האורות, ששורשה היא רק בבחינת נקודה שתחת יסוד. אמנם כל האחורים שהשיגה מקודם לכן הם שלמים, שהרי הם הע"ס דכלים שבהם מתלבשים האורות, ואם היו מתבטלים לא היו אל האורות במה להתלבש. וזה פשוט.