זהר

קמד) ובגין דא אוקמוה רבנן, שוב יום א׳ לפני מיתתך, דבכל יום ויום צריך ב״נ לאהדרא בתיובתא, ולממסר רוחיה לגביה, דיפוק באחד, הה״ד בידך אפקיד רוחי.

פירוש הסולם

קמד) ובגין דא אוקמוה וכו׳: ומשום זה העמידו רבנן, שוב יום אחד לפני מיתתך, כי בכל יום ויום צריך האדם לחזור בתשובה ולמסור רוחו אליו, שיצא באחד, ז״ש, בידך אפקיד רוחי.
ביאור המאמר. כי נתבאר לעיל (באות קל״ו בהסולם ד״ה פירוש) שהרע״מ מבאר לפנינו ב׳ מיני שריפות א) שריפת נותר, שה״ס נקודת המנעולא, דהיינו מלכות דמדת הדין שעולה ונגלה במלכות הממותקת מחמת חטאי התחתונים, בסוד לא זכה הא רע. (כנ״ל ויצא י״ג ד״ה סתרא) אשר התכלת, שהיא המלכות הנאחזת בה, שורפת אותם. וז״ש (באות קל״ז) אי אשכחת בני נשא דאינון וכו' פתילות יבשות בלא וכו׳ רחמי. דהיינו עם הארץ החוטא כל ימיו עד שנגלה עליו בשורשו שבמלכות, הדינים דמלכות דמדת הדין, שהיא בלי רחמים, כלומר שאינה נמתקת בבינה שהיא מדת הרחמים. איהי לון שריפה, ואוקידת לון, שהיא שורפת הנפש הזאת. ובגין דעמי הארץ אינון בעירן, כלומר שיש להם נפש רוח נשמה מצד הבהמות הטהורות, שהם נמוכים מאד, ע״כ, תכלת דאיהי אדני אוקידת לון. משום שדבוק בהם מדת הדין הקשה דמנעולא, שנקרא יצר הרע, דהיינו מלאך המות שה״ס יצה"ר, וע״כ נאמר עליו והזר הקרב יומת. אמנם רק הנפש של החוטא נפגמת ונשרפת. אבל רוח ונשמה שלו, אינם נפגמים כלל, אלא מסתלקים לשורשם. והטעם, כי הפגם דנקודת המנעולא, הנמשך מצמצום א', אינו פוגע רק במלכות לבדה, ולא כלום בט״ס ראשונות, וכיון ששורש רוח ונשמה, הם מבינה וז״א, ע״כ אין הפגם נוגע בהם אפילו משהו, אלא שמסתלקים מחמת הכלי הפגום, ועולים לשורשם, אלא הנפש הנמשכת ממלכות עצמה היא הנפגמת ונשרפת. ושריפה זו, ה״ס שריפת נותר (המובא לעיל באות קל״ו).
ועתה מבאר בחינת שריפה הב', שהיא שריפת קדשים, שהוא שריפת נשמות, המובא שם, דהיינו אותו החוטא, שגילה בשורש נשמתו בחינת מדת הדין דמנעולא, שה״ס מלאך המות, כי ממנה נמשכת המיתה (כנ״ל ויצא ט״ז ד"ה וזהו) אם עושה תשובה בעת מיתתו, ומקבל עליו מיתה ושחיטה ושריפה כדי לעשות נחת רוח להקב"ה, אז לאחר מיתתו, ממתיקים לו מדת הדין דמנעולא במדת הרחמים, שה״ס בינה, ונודע שיש בעליה זו קטנות וגדלות, שתחילה כשעולה המלכות לבינה מסתלקות הג״ר מבינה, ונשארת בו״ק בלי ראש, ואחריה מתמעטים כל המדרגות (כנ״ל ב״א דף ד׳ ד״ה ביאור) ונמצא שעל ידי זה שממתיקים לו מדת הדין במדת הרחמים דהיינו שהמלכות מבחינת שורשו עולה לבינה שבשורשו, נתמעטו הרוח והנשמה לבחינת ו"ק בלי ראש. והם היו עד עתה שלמים, כי מדת הדין דמנעולא אינה פוגעת בט"ס ראשונות שמשם רוח ונשמה, כנ"ל. ​והסתלקות הראש מן הרוח והנשמה, נבחנת לשחיטה, כי השחיטה מבדלת הראש מן הגוף. ואדם הזה שעשה תשובה בשעת מיתתו זוכה להמתקת מדת הדין ברחמים, אבל מבחינת הקטנות בלבד, הנבחן כמו שחיטה.
וז״ש ואי במיתתהון חזרין בתיובתא, כד שחיט לון מלאך מיכאל, דאיהי כהנא רבא, אריא דאכיל קרבנין, כי המלאך מיכאל שהוא חסד, הנמשך מקו ימין, ומנקודת החולם, ששם נמצאת בחינת הדין הממותק בבינה, במדת הרחמים (כנ״ל ב״א ט״ו ד"ה ההוא ע״ש) ודין הממותק הזה, ה״ס אריא דאכיל קרבנין. וע״כ נבחר המלאך הזה, שימתיק מדת הדין שלו במדת הרחמים, שממעט הנשמה והרוח, שהיו שלמים, מבחינת ראש, שזה נבחן לשחיטה כנ״ל. וע״כ אומר כד שחיט לון מלאך מיכאל, דהיינו שמעביר מהם בחי׳ הראש, שה״ס הג״ר שלהם. אמנם קטנות זו הנבחנת לשחיטה, מביאה אח״כ את הגדלות, דהיינו, שהמלכות יוצאת מן הבינה וחוזרת למקומה, ונגלים שוב הג״ר בכל המדרגות, (כנ״ל ב״א דף צ׳ ד"ה בגין) שעי״ז שוב נעשה הזווג של קב״ה ושכינתיה משורש נשמתו. וז״ש, לקרבא לון קרבנא קדם ה׳, כי שחיטה זו נבחנת, שמקריב אותם לקרבן לפני ה', שהם גורמים בזה זווג קב״ה ושכינתיה. שה״ס קרבן. וע״כ נבחן זה שמלאך מיכאל מקריב את הנשמות על המזבח, שה״ס המלכות ושורף אותם מבחינת אריה דאכיל קרבנין, דהיינו דין הממותק דבינה שבסוד נקודת החולם, שעי״ז נשחטים ונשרפים הג״ר של הנשמות על המזבח, ונעשים מ״ן לזו״ן. דהיינו שגורמים שהמלכות תחזור ותקבל הג״ר שלה, לעת הגדלות, ותתיחד עם ז״א, שה״ס קרבן.
אמנם זה שעשה תשובה רק בשעת מיתתו, לא יוכל לקבל אחר מיתתו רק את הקטנות הנ״ל בלבד, ועם זה, זכותו גדולה מאוד, כי אם יתגלגל פעם ב׳, ויזכה לעסוק בתורה ועבודה, אז ימשיך הגדלות, ואז יעשה הזווג בין ז"א ומלכות, כמ״ש לעיל (באות ק״מ) וז״ש, וכד נפיק נשמתיה הוא הוה מתכוון לגמור את השם, שמע ישראל וברוך שם, כי יתכוון שע״י הקרבת נשמתו יזכה לגמור את היחוד של שמע ישראל, שהוא ז״א וברוך שם, שהוא מלכות, שזה יהיה אחד שיתגלגל פעם ב'.
אבל ב׳ יחודים יש כאן, כי מצד נשמתו ששורשה הוא בבינה, נבחן היחוד השלם להוי״ה אהיה, שהויה ה״ס חכמה ואהיה ה״ס בינה. ועתה בעת הקטנות, נבחן שחסרה ה' אחרונה להויה, ואין בה אלא יה״ו שיורה שהוא ו"ק וחסר ג"ר וז"ש (באות קל״ט) וצריך למתודה וכו' לקרבא ה׳ וכו'. ולאחזרא בתיובתא לגבי יה״ו אהי״ה, דהיינו שיכוון לזכות להגדלות ולגמור את השם, דהיינו שיקרב המלכות שהיא ה׳ אחרונה, אל שם יה״ו אהי״ה, ויהיה יחוד השלם בבינה, הוי״ה אהי״ה. ומצד רוחו, ששורשו הוא בז"א, נבחן יחוד השלם דגדלות בסוד הויה במילוי אלפין, שהוא ז״א, עם המלכות השלמה שבסוד היחוד של ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. וז״ש (באות ק"מ) ויכוון בשמא מפרש דאיהו יוד הא ואו הא, בלב אחד. וביה יפוק רוחיה, דהיינו שביציאת רוחו, ששורשו בזעיר אנפין יכוון שיזכה לגדלות שאז יהיה היחוד, בהויה דמילוי אלפין, ובלב אחד, דהיינו המלכות שנקראת לב תהיה בסוד שמו אחד. וכמו שאומר (באות קמ״ב) דאיהו שמא מפרש וכו׳ ביה כהנים כורעים ומשתחוים וכו׳ ואומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ככוד, הוא ל״ב, וביה היה מתכוון לגמור את השם, דהיינו שהיה מתכוון לזכות לגדלות ולגמור את השם, בסוד היחוד דהויה דאלפין שהוא ז׳יא והיחוד דברוך שם וכו׳ שהוא המלכות. והנפש שלו, מתדבקת במלכות עצמה, שהיא שורפת אותה ומבטלת הדינין שבה.
וז״ש (באות קמ״א) בנפש, מקבל עליה מיתה, שחיטה, שריפה, כי מיתה היא לגוף, שחיטה היא לנשמה ורוח, שמיכאל מעביר מהם הראש ומשאירם ו"ק בלי ראש הנחשב לשחיטה כנ״ל. שריפה, היא לנפש, שהיא מתדבקת במלכות ונשרפת בסוד התכלת שבה, עד שראויה לתקון הזה דהמתקת המלכות בבינה, ע״י מיכאל. ולפעמים שעונותיו מרובים, הנפש צריכה לקבל על עצמה ארבע מיתות ב״ד מן המלכות, המרומזים בכתוב, ​והארץ, שהיא המלכות, היתה תהו ובהו וחשך וגו׳ ורוח וגו׳, שתהו, הוא חנק. ובהו, הוא סקילה, וחשך, הוא שריפה, ורוח, הוא הרג (כמ״ש בהקדמת ספר הזהר אות קצ״ו וקצ״ז) וה״ס התהליך והתקון מצמצום א׳ שהוא מדת הדין, לצמצום ב׳ שהוא מדת הרחמים, אשר תהו ובהו, ה״ס צמצום א׳ והמסך שבו, וחשך ורוח, ה״ס צמצום ב׳ והמסך שלו. (כמ״ש לעיל בבראשית א׳ דף כ״ח ד"ה היתה, ע״ש) ולפיכך כשהחוטא מקבל עליו ארבע מיתות ב״ד קודם מיתתו, מועיל לו, אשר מדת הדין דצמצום א׳ שגילה בחטאיו, תעבור ממנו ותתקן במדת הרחמים שבסוד צמצום ב׳, ע״י המלאך מיכאל כנ״ל. וז״ש, (באות קמ״א) ואי צריך ארבע מיתות בית דין וכו׳ מקבל ליה מאדני, בנפש דיליה, ויועיל לו שמיכאל יקריב נשמתו לפני ה׳, כנ״ל.