זהר

קמב) יומא חד, הוה חלש רבי יוסי, עאל לגביה, ר' אבא ור' יהודה ור' יצחק, חמו ליה, דהוה נפיל על אנפוי, ונאים. יתבו. כד אתער, חמו ליה לאנפוי דחייכין. א"ל ר' אבא, מלה חדתא חמיתא. א"ל ודאי, דהשתא סלקא נפשי, וחמית יקרא, מאינון דמסרו גרמייהו על קדושה דמאריהון, דהוו עאלין בתליסר נהרי דאפרסמונא דכיא. וקב"ה משתעשע בהו. וחמינא מה דלא יהבו לי רשותא למימר. ושאילנא לון, אמינא, האי יקרא דמאן הוא. אמרו לי, מאינון דרחימו למאריהון בההוא עלמא. וממה דחמית נפשאי ולבאי אתנהיר, ועל דא אנפאי חייכין.

פירוש הסולם

קמב) יומא חד הוה וכו': יום אחד היה חולה ר' יוסי, נכנסו אליו ר' אבא ור' יהודה ור' יצחק. ראו אותו שהיה נופל על פניו וישן. ישבו. כשהקיץ משנתו, ראו את פניו שהיו שוחקות. אמר להם ר' אבא, דבר חדש ראיתי. אמר להם, ודאי כי עתה עלתה נפשי וראתה כבוד אלו שמסרו עצמם על קדושת אדונם, שהיו נכנסים בי"ג נהרות אפרסמון הטהור. והקב"ה משתעשע בהם. וראיתי מה שלא נתנו לי רשות לומר. ושאלתי להם ואמרתי, כבוד זה של מי הוא. אמרו לי, שהוא של אלו שאהבו את אדונם בעולם ההוא, דהיינו בעולם הזה. וממה שנפשי ראתה הואר לבי, ועל כן פני שוחקות.