זהר

קמא) כגוונא דא, מאן דקרי בספרא דאורייתא, חד קרי, וחד לשתוק, ואי תרי קראן באורייתא, גרעי מהימנותא דלעילא, בגין דחד קלא ודיבור כלא חד כדין תרין קלין ותרין דבורין, איהו גריעותא דמהימנותא. אלא דיהא קלא ודבור חד כמה דאצטריך, בגין דיהא ההוא קלא וההוא דבור חד.

פירוש הסולם

קמא) כגוונא דא מאן וכו': כעין זה, מי שקורא בספר התורה, אחד קורא, והאחר שותק. ואם שנים קוראים בתורה, גורעים האמונה שלמעלה, משום דקול ודבור אחד הכל אחד, אבל שני קולות ושני דבורים הוא גרעון ופגם באמונה. שהיא המלכות, אלא שיהיה קול ודבור אחד כמו שצריך, כדי שיהיה קול ההוא, ז"א שנקרא קול, ודבור ההוא, המלכות הנקראת דבור, יהיו אחד.
פירוש. שאומר ב' טעמים על מה שהתפלה צריכה להיות בדבור בלי קול, שלא ישמע לאזן אדם. א) כי המלכות, שממנה נמשכים בני האדם, הוא מתוקנת מב' נקודות, שהם ממלכות דמדת הדין, שאינה ראויה לקבל אור, וממלכות המתוקנת בבינה, שהיא מדת הרחמים ואז ראויה לקבל האור. וגם האדם מעורב מב' נקודות אלו. ואם זכה אז המדת הדין בגניזו ומדת הרחמים בגלוי. והוא ראוי לקבל אור העליון. ואם לא זכי נתגלה בו מדת הדין, וכל האורות פורחים ממנו. (כנ"ל בהקסה"ז דף קכ"ד אות קכ"ג). וע"כ נתקן אזן העליון בדרגא עקימא, לקבל תפלת אדם צדיק, שזכה שמדת הדין שלו הוא בגניזו, (כנ"ל אות קל"ט) כדי שהאזן המקשיב לא יעורר מדת הדין הגנוז בדבורי התפלה. ולפיכך אם אדם אחר שומע התפלה מטרם שתעלה למעלה, הרי אדם ההוא מעורר מדת הדין הגנוז בדבור התפלה. ואז כבר אינה יכולה להשמע למעלה. כי אינה ראויה לקבלת שפע. וז"ש ואי ההיא צלותא אשתמע לאודנין דבר נש, לית מאן דציית לה לעילא.
טעם ב' הוא, כי דבור התפלה היא בחינת מלכות והמתפלל צריך להיות מרכבה לבחינת מלכות, וע"כ התפלה צריכה לעלות ולהכלל במלכות העליונה הנקראת דבור, ואז המלכות מתייחדת עם ז"א הנקרא קול, והתפלה מתקבלת, דהיינו שמקבלת השפע מז"א. ולפיכך אסור לעורר קול של אדם בתפלה, כדי שישרה בה קול העליון, שהוא ז"א. וז"ש ותו, דמלה דצלותא אתאחדא בעלמא עלאה שהוא ז"א. שהדבור עולה למלכות ומתאחד עם ז"א ע"י המלכות ומקבל קול ממותק לגמרי מן ז"א, ואז ראויה התפלה לקבלת השפע וז"ש ומלה דעלמא עלאה לא אצטריך למשמע, על ידי קול של אדם. כמבואר.
וכעין זה הקורא בתורה, צריך להיות מרכבה לז"א שנקרא תורה, והקול של הקורא הוא במקום הקול של ז"א, וע"כ אסור להשמע קול אחר עמו, שהוא קול אדם המעורב במדת הדין. וז"ש ואי תרין קראן באורייתא גרעי מהימנותא דלעילא, כי קול האדם פוגם את קול הקורא בתורה, והמלכות של מעלה אינה ראויה לקבל שפע מז"א. וז"ש, בגין דיהא ההוא קלא וההוא דבור חד. שגורם למעלה שהקול שנקרא ז"א, והדבור שנקרא מלכות, מזדווגים בזווג אחד. ואם מתחבר עמו קול ודבור של אדם פוגם זווג הזה כמבואר.