זהר

קמא) ר' אלעזר אמר, כל חילין הוו בארעא, ולא אפיקת חילהא ואינון תולדות, עד יום הששי, דכתיב תוצא הארץ וגו'. ואי תימא הא כתיב ותוצא הארץ דשא. אלא אפיקת תיקון חילהא לאתישבא כדקא יאות. וכולא הוה גניז בה עד דאצטריך. דהא בקדמיתא כתיב תוהו ובהו צדיא וריקניא כתרגומו, ולבתר אתתקנת ואתישבת וקבילת זרעא ודשאין ועשבין ואילנין כדקא יאות. ואפיקת לון לבתר הכי. ומאורות נמי לא שמשו נהורא דילהון עד דאצטריך.

פירוש הסולם

קמא) ר' אלעזר אמר וכו': ר"א אמר, כל הכחות של מעשה בראשית, היו בארץ, שהיא המלכות, ולא הוציאה הכחות, שהם התולדות שלה, עד יום הששי, שנאמר תוצא הארץ נפש חיה וגו'. ואם תאמר, הרי כתוב גם ביום ג', ותוצא הארץ דשא וגו'. אלא ביום ג', הוציאה תקון הכחות להתישב בהם כראוי, דהיינו לגמור אותם כל צרכם, ועוד הכל היה גנוז בה, עד השעה שצריכה להוציא אותם, שהוא ביום הששי. כי בתחילה כתוב, ​והארץ היתה תהו ובהו, שפירושו כתרגומו, צדיא וריקניא, שהיתה ריקנית. ואח"כ ביום ג', שהוא ת"ת, דהיינו קו האמצעי, נתתקנה ונתישבה הארץ, שהיא המלכות, ע"י קו האמצעי, וקבלה זרע ודשאים ועשבים ואילנות כראוי, שה"ס התולדות של מעשה בראשית, והוציאה אותם אח"כ ביום הששי, שה"ס יסוד. והמאורות שנעשו ביום ד', גם כן לא שמש האור שלהם ביום רביעי, אלא בשעה שצריך.